A Cinderella Story

פרק שלוש עשרה- עזרה

התקדמתי בצעדים מהוססים אל הדלת ונשימה עמוקה הוכנסה אל ריאותיי לפני שפתחתי את הדלת. ליאם עמד מולו. שני הכפתורים התחתונים וכמה מן הכתפורים העליונים בחולצת הכפתורים הכחולה שלבש היו פתוחים. מכנסי הג'ינס רפפו על מותניו, כמו תמיד. חיוך קטן התפשט על פניו כאשר סקר אותי. 

"שנזוז?" שאל.

הנהנתי וסגרתי את דלת בצאתי. ליאם שילב את ידו בידי. מבטי צפה בידינו המשולבות ועלה לאט לאט אל פניו של ליאם.

הדרך אל המכונית הייתה ארוכה. היינו צריכים לחצות את כל שטח הפנימיה בשביל להגיע אל אזור חניית המכוניות. עיניהם המסוקרנות של תלמידי הפנימיה צפו אך ורק בי ובליאם. חלקם לא האמינו לשמועות, אז אני מניחה שזאת הוכחה מספיק טובה.

"את נראית מדהים." ליאם אמר בדרכנו אל המכונית.

השפלתי את מבטי אל הרצפה. הודתי לזואי באותו הרגע על כך שהכריחה אותי לפזר את השיער, כך ליאם לא יכול לראות את לחיי מאדימות בכל פעם שהוא יחמיא לי.

"תודה," קולי הפך לצרוד. "גם אתה נראה לא רע."

ליאם צחק הניף את ידו קדימה ואחורה. רק עכשיו שמתי לב עד כמה יפה צחוקו של ליאם. ראשי עמד על צווארי בחזרה, בשביל לצפות בחיוכו של ליאם.

"אתה באמת מתכוון לקחת אותי למסעדה של ההורים שלך בלבוש הזה?"

ליאם הסתכל עלי וקימט גבותיו. "לא. אני לא לוקח אותך למסעדה של הוריי."

מגרש המכוניות נגלה לעיניינו. האורות אשר האירו על המכוניות היו מקור האור היחיד כעת.

ניסיתי לדכא את החלק בי שמתחנן בפני לשאול אותו למה הוא לא רוצה לקחת אותי למסעדת הורייו. אבל, התשובה די ברורה- זה לא באמת דייט, זה רק חד פעמי. לא כדי להטריח את ההורים בגלל זה.

ליאם נעצר מול מכונית שחורה בעלת גג נפתח, ברור. הוא הוביל אותי אל דלת הנוסע שליד הנהג ופתח את הדלת.

"לאן נוסעים?" שאלתי אותו כאשר נכנס וחגר.

ליאם חייך, אך אפילו לא מילה אחת בקעה מגרונו.

"בבקשה." ניסיתי להתחנן.

הוא נאנח. "זה מקום שאני חושב שאת ספציפית חייבת להכיר אם את מתכוונת לגור פה."

התקווה שמילאה אותי כאשר דיבר התפוגגה ביחד עם מילותיו. הוא לא מתכוון להרחיב עוד? זהו?

שיערי נדחף אחורה על ידי אחורה. הכביש היה כמעט ריק. לא היינו על כביש מהיר או כביש רגיל לפחות. הבתים שנראו היו קטנים והרוסים. אנשים בעלי בגדים פשוטים הסתובבו ברחובות. על אף שעוניים נראה למרחקים, חיוך מאושר התפשט על פניהם. הלוואי וגם לי היה אותו.

"למה לקחת אותי לפה?" שאלתי. הדמעות כמעט חנקו אותי. זיכרונות מהבית הקודם הבזיקו במוחי.

ליאם הסתכל עלי, אבל לא ענה. "למה אתה נכנס למקום כזה עם מכונית מפוארת, ליאם? אין לך טיפת רגש?!" צעקתי.

גם הפעם ליאם לא ענה. גם לא על הפעם אחריה והשלוש פעמים שלאריהן.

הוא פנה ימינה ושמאלה. קיצר בדרכים שרק אדם שהיה פה מספיק פעמים מכיר. ליאם היה פה לפני, הרבה מאוד פעמים לפני.

הוא החנה באחד משבילי הגישה, אבל לא יצא מהמכונית. "לא לקחתי אותך לפה בשביל לאמלל את הילדים הקטנים, אם זה מה שאת חושבת. אני מכיר את המקום כבר שנתיים, מגיל שש עשרה. אבא שלי לא הסכים לערוך לי את מסיבת ה'שש עשרה מתוק' מבלי שאתרום חלק מדמי כיסי לעמותה כלשהי. מה שעשיתי היה לפתוח את באיטנרנט שנמצאים בו כל סוגי העמותות ותרמתי לראשונה שהייתה ברשימה. כחלק מהתרומה שלי הייתי צריך גם לבקר במקום ולעשור; אם זה בשיפוצים, או לדאוג למחסורם של הילדים. לאט לאט התחלתי לאהוב את המקום ואת האנשים שפה. הייתי ממשיך לעזור ולתרם גם אחרי המסיבה. עד עכשיו אני עושה את זה. ובשביל זה הבאתי אותך לפה. את לא כמו כל הילדות, קת'רין. את שונה. ראיתי את המבט שלך כשהגענו למקום, את ריחמת על הילדים המסכנים. אני לא הייתי כזה, כשהגעתי לפה לא סלבתי אותם. אפילו הלכתי מכות עם אחד מהם ו-"

"סליחה, אדוני. המכונית העלובה שלך לא נותנת ללימוזינה שלי להיכנס."

הסתכלתי על האדם שקטע את דבריו של ליאם. על פי מראהו בלבד הייתי משערת שהוא כבן שש עשרה, אם לא שבע עשרה. חיוך ליצני על פניו. 

ליאם צחק ויצא מהרכב בשביל לתת חיבוק בנים עם הזר. עינייו של הזר הופנו אלי והחיוך הליצני שהיה על פניו הפך לפלרטטני. "היי. אני לוקאס ואת יפה, זה יכול לעבוד בינינו."

צחקתי, בעוד שליאם דחף אותו ממני וגרם לו להתרחק מהמכונית. "הטריטוריה תפוסה, אחי. היא הדייט שלי הערב."

לוקאס גילגל עיניים וקרץ לי. "כשתרצי לצאת עם גבר אמיתי ולא עם הצפונבון שפה, תגידי לי."

יצאתי מהמכונית והתקדמתי אל עבר הבנים. "קת'רין." הצגתי את עצמי.

לוקאס חייך אלי. הפעם, בשונה משאר חיוכיו הקודמים, החיוך היה נחמד מבלי שמץ של פלרטטנות או צחוק.

"בואי." אמר והוביל אותי אל מבנה גדול.

זהו המבנה הגדול ביותר באזור, מכל המבנים שראיתי. חלונותיו היו קצת שבורים וקירותיו סדוקים. ילד בלודיני קטן יצא מהמבנה כשחולצתו מוכתמת מצבעי קיר. כאשר נכנסתי עשרות אנשים היו בפנים. מילדים בני שמונה עד מבוגרים בני ארבעים וחמישים. כולם עבדו למען מטרה אחת- לשפץ את המבנה.

פה הבנתי למה ליאם הביא אותי לפה. הגיע הזמן לצאת מהבועה העצמית שלי ולעזור; כי בשונה ממני, יש פה אנשים שלא הצליחו לצאת ממצוקתם.