מימוש פתאומי 1/3 - (הושלם)

החיפושית המופלאה:22

"את עשית!"

הברך של קלואי הרגישה חלשה. ככל שהיא רצתה ללכת אל סברינה ולסתור לה, ככה היא הרגישה יותר מובכת שהחברה היחידה שלה פונה נגדה.

"מרינט, הכל באשמתך!" קלואי הצביעה על מרינט בכעס. "את גורמת לכולם לפנות נגדי. את גרמת לסברינה לפנות נגדי. את שקרנית."

"אני לא עשיתי שום דבר!" מרינט התיישבה במושבה. היא לא רצתה שום דבר מלבד שקלואי תשתוק ושתקבל את הרעיון שאף אחד לא יאמין לה.

"אני לא מאמינה לה. אז היא השקרנית."

"טוב אם סברינה נגדה, אז כנראה שהיא שיקרה וניסתה להפיל את הכל על מרינט."

"חוסר בושה. אני יודע שקלואי מתנהגת ככה, אבל אני לעולם לא דמיינתי שהיא יכולה לקחת את זה כל כך רחוק."

קלואי הסתכלה על אדריאן, מפחדת. "אדריאן, אל תאמין להם," היא ניסתה לצחוק תוך כדי שהיא אומרת את זה. "זה ברור שאתה מאמין לי, נכון? למה שאני אשאל את מרינט אם שניכם יוצאים?"

קלואי התנשמה שאדריאן ישב בלי לומר כלום. כרגע הוא לא חשב על איך קלואי שיקרה וניסתה להתחמק מזה. הוא לא חשב על כל האנשים שמסביב שהיו נגד קלואי.

הוא הסתכל על מרינט, שהסתכלה למטה על הנייר שלה. הוא הסתכל עליה ולפתע הוא הרגיש שהלב שלו פועם מהר, ואז הוא הסיט את מבטו.

הדלת נפתחה והמורה נכנסה לבפנים.

"אני מצטערת שאני איחרתי כיתה. היה פקק גדול," המורה הסבירה. "היום אני אעזוב מוקדם, בגלל שיש לי תור לרופא. אני לא הייתי אמורה לבוא ללמד היום, אבל בגלל שאני שכחתי לומר לכם את זה אתמול, אז באתי היום לספר לכם."

המורה המשיכה. "יש נייר מחוץ לכיתה, מודבק על הקיר. כולכם תלכו ותבדקו את השם שלכם, ולצד השם יהיה שם המורה שלכם. אתם צריכים ללכת לכיתה של המורה שלכם, כי זה יהיה המקום בו תהיו בו למשך היום. לחלק מכם התמזל מזלכם ותהיו עם החברים שלכם, חלקכם תהיו לבד.

(אני יודעת שהמורה יכלה להביא מחליף, אבל בבקשה למען הסיפור, פשוט נעמיד פנים שהיא שכחה, אוקי?)

המורה נתנה להם ללכת, וכולם יצאו מחוץ לכיתה כדי לבדוק באיזו כיתה הם היו במשך היום, ומי יהיה איתם.

"לא, מרינט, אני לא איתך. זה מבאס," אליה ניענעה את ראשה באכזבה, אבל אז היא התקרבה אליה ולחשה... "אבל אדריאן איתך."

"וגם קלואי," מרינט נאנחה. "אני מופתעת שסברינה לא איתה. הן תמיד ביחד בהכל."

"סברינה!"

סברינה סובבה את ראשה לפניה הכועסות של קלואי. היא ידעה שזה יקרה. היא ידעה שקלואי לא תיתן לה להעביר את זה בקלות, והיא הייתה מוכנה לזה.

"אני רוצה להחליף מילה איתך!"

סברינה רצתה לומר לא, אבל היא מצאה את עצמה עוקבת אחרי קלואי והולכת רחוק משאר התלמידים, לשירותים. עכשיו היא התחילה לתהות לאן כל האנשים נעלמו.

מרינט הבחינה בהן, והיא לא הרגישה טוב עם זה. היא הסתובבה אל אליה "אר... אני אראה אותך אחר כך בזמן ארוחת הצהריים. יש לי כרגע עניין שאני צריכה לבדוק."

אליה הנהנה. "אל תכניסי את עצמך לצרות."

מרינט נופפה לאליה ומיהרה לשירותי הבנות.

"איך את מעזה! איך את מעזה לעשות את זה לי?!" מרינט שמעה את קלואי צורחת. "את גרמת לכיתה ללכת נגדי! כולכם הייתם בצד של מרינט, אפילו אדריאן. את לא יכולה להיות חברה טובה פעם אחת, ולעזור לי בבעיית אדריאן הזאת?"

"א-אני מצטערת," סברינה הסתכלה. "אני לא התכוונתי. זה נפלט החוצה."

"נפלט החוצה! את רצינית!" קלואי צעקה בכעס. "סברינה, אל תשכחי שאני בחרתי שתהיי חברה שלי בזמן שהאחרים לא. אל תשכחי שאני זו שקונה לך את כל הבגדים היפים שאת לובשת. את לא יכולה להודות לי בכך שתהיי בצד שלי."

"אני אמרתי שאני מצטערת!" סברינה רצתה לצרוח, אבל היא החזיקה את עצמה, ונשארה רגועה.

"זהו זה, את מפוטרת לשבוע. לא עוד בגדים יפים בשבילך השבוע. את יכולה לחזור לחזור לסמרטוטים שהיית לובשת. את יכולה לחזור להיות בודדה כמו שהיית. בואי נראה אם מרינט תעזור לה כמו שאת עזרת לה!"

מרינט התחבאה בזמן שראתה את קלואי יוצאת מהשירותים. אז היא הסתכלה לאחור על סברינה שכרעה על ברכיה והתחילה לבכות אל תוך זרועותיה.

אני מרגישה כל כך רע בשבילה. אז בגלל זה היא תמיד עם קלואי, בגלל שקלואי מספקת את צרכיה. הממ, אולי אני אוכל לעזור לה. היא כן עזרה לי.

מרינט צעדה ונכנסה אל תוך השירותים. היא הסתכלה למטה על סברינה, שלא נראה שהיא הבחינה בה.

"היי, את בסדר?"

סברינה הביטה למעלה, ואז הביטה בה. "זה הכל באשמתך, מרינט!" והיא רצה מחוץ לשירותים.

***

אז נרגעו לי קצת המבחנים ואני יכולה לעשות מרתון פרקים, האם כדאי?