"אז, על מה אתה רוצה לדבר?" מרינט שאלה, כשהיא מסתובבת אל אדריאן. הנה, אני לא גמגמתי שוב. אני באמת מתגברת על אדריאן?
"מרינט, אני... אני לא יודע איך להתחיל, אבל אני רק רציתי להגיד..." אדריאן לקח נשימה עמוקה. "את לא חייבת להסתיר את הסוד שלך יותר... לפחות לא ממני..."
מרינט קימטה את מצחה. "הסוד שלי? איזה סוד?" על מה הוא מדבר?
"אני מתכוון ש... אני יודע שאת אמרת לי לא להסתכל אתמול, אבל אני עשיתי את זה... ועכשיו..."
"אני אמרתי לך לא למה?" מרינט שילבה את זרועותיה. "אדריאן, אם יש לך משהו לספר לי, אתה יכול לפחות להקל עלי להבין. אני לא יודעת על מה לא אמרתי לך להסתכל אתמול."
או נכון. היא לא יודעת שאני חתול שחור. בגלל זה היא לא מבינה אותי.
"המ... כשאנחנו נלחמנו בווקס, העגילים שלך אמרו שאת הולכת להשתנות בחזרה..."
"היי, מרינט."
מרינט הסתובבה אל הקול מאחוריה, הלב שלה פעם מהר. אדריאן יודע שאני החיפושית?! הוא אמר "להשתנות בחזרה" אז הוא יודע. אבל איך?! הוא... הוא חתול שחור?
"מרינט?" לוקאס הסתכל עליה. "המ... אני מצטער להפריע, אבל אני צריך את עזרתך עכשיו."
"עכשיו?" אדריאן חרק את שיניו. "אנחנו טיפה עסוקים כאן."
"שוב, אני מצטער. אני הייתי צריך עזרה עם כמה דברים בשיעורי בית, אבל המורה אמרה לי שמרינט תוכל לעזור, בגלל שהיא התלמידה הכי טובה שיש לה. אני רק קיוויתי שאולי את תוכלי לעזור לי?"
"בטח," מרינט אמרה. "רק תחכה שאני אסיים את השיחה שלי עם א-אדריאן." יופי! גמגמתי שוב. אבל זה בגלל שאני לחוצה.
"בטח תודה," לוקאס הלך, מנופף.
"היי, אדריאן, החמש דקות נגמרו," נינו אמר כשבא מאחוריהם.
"באמת?" אני לא יודע אם מרינט הבינה את מה שאני ניסיתי להסביר, אבל אני מנחש שאני חייב ללכת עכשיו. "אוקי. ביי, מרינט."
"כן. ביי." מרינט צפתה באדריאן הולך אחרי נינו, מחוץ לבית ספר. אז היא נפלה על הברכיים.
הוא יודע. אדריאן הוא חתול שחור, והוא יודע שאני החיפושית. האאא.... מסיבה מסוימת אני שמחה אבל כועסת.
"היי, מרינט." לפתע מרינט הרגישה משיכה בשיער שלה. מרינט תפסה את היד של מי שלא משך לה בשיער, ומצאה את קלואי.
"קלואי, מה את עדיין עושה פה?" מרינט שאלה. "זה לא שאת אוהבת להשאר אחרי הבית ספר."
"כן, אז אני מניחה שאת יודעת למה אני עדיין פה," קלואי אמרה בכעס.
"הו נכון, אדריאן," מרינט נאנחה בזמן שהיא קמה. "תקשיבי, כשאמרתי לך לא להידבק לאדריאן, אני הייתי רצינית."
"תשתקי!!" קלואי צעקה, שאגה. "פשוט תשתקי! אני עייפה מכל זה! אני עייפה מלעבוד קשה כדי שאדריאן ישים לב אלי, בזמן שבינתיים, את לא עושה כלום אבל אדריאן עדיין שם לב אלייך..."
"קלואי, אולי את צריכה לנסות להיות נחמדה יותר..."
"אני ניסיתי את זה!!" קלואי צעקה. "אני הייתי נחמדה אלייך!"
"אז למה את לא היית נחמדה גם לסברינה?" מרינט שאלה. "את ידעת שאם היית נחמדה יותר לסברינה מאשר אליי, אדריאן לפחות היה שם לב אלייך. זאת סברינה שהיית צריכה להיות נחמדה אליה, לא אני. אני לא צריכה את הנחמדות המזוייפת שלך."
קלואי נעצרה. "אז את ידעת?"
"אפילו אדריאן ידע," מרינט אמרה. "נינו, אליה וסברינה גם. כולנו ידענו שהעמדת פנים שאת נחמדה אלי. את גרמת לזה להיראות כל כך שקוף. אדריאן לא אוהב סוג כזה של בנות."
"אז תעזרי לי," קלואי התחננה. "זה לא ש... זה לא שאכפת לך ממנו. תעזרי לי לגרום לו לשים לב אלי יותר."
"אני... אני לא יכולה."
"למה?!" קלואי צרחה. "למה את לא יכולה לעזור לי!! הו כמובן, בגלל שאת מחבבת אותו גם?! מרינט!"
אני ואדריאן יודעים את הזהויות שלנו עכשיו, ואני רק... אני עדיין מחבבת אותו.
"מרינט!!" מרינט הרגישה לפתע מכה בלחיה בזמן שנפלה על הרצפה. קלואי סטרה לה.
קלואי התכופפה לעברה. "מרינט, אם את לא תעזרי לי...
אני נשבעת שאני אהפוך את חייך לגיהנום!!"
YOU ARE READING
מימוש פתאומי 1/3 - (הושלם)
Adventure"מה את מסתירה ממני?" "מה - כלום. ממש כלום." יכולתי להרגיש את ליבי דופק. לאף אחד אסור לדעת. אבל איכשהו זה מרגיש כאילו ליבי לא דופק בגלל שחתול שחור רצה לדעת מה אני הסתרתי. איכשהו הרגשתי שאני... מתאהבת בו! - למרינט יש קראש על אדריאן לאדריאן יש קראש על...
