מימוש פתאומי 1/3 - (הושלם)

החיפושית המופלאה:35

קודם כל, אני רוצה לכם תודה מכל הלב על כמות הקוראים,

זה לא מובן מעליו.

עכשיו, תהנו מהפרק :

-

צלצול! צלצול! צלצול!

"אבא, תפתח את הדלת," קלואי הצביעה אל עבר הדלת. פעמון הדלת צלצל במשך יותר מ-2 דקות.

"כמובן," אביה הניח את ספרו, ומיהר לעבר הדלת, קלואי צפתה. הוא פתח את הדלת, ואז הסתובב בחזרה אל ביתו.

"הא... קלואי, זאת חברה שלך, סברינה," הוא ענה.

יופי, היא בטח כאן כדי להתנצל.

"ואדריאן," הוא הוסיף לפתע. קלואי התנשמה, והתחבאה מתחת לשולחן.

"לא, תגיד להם לא להיכנס," היא התחננה, אבל אדריאן כבר נכנס אל תוך הבית.

הוא הסתכל על סברינה, שהתלבטה אם להיכנס או לא.

אני פתאום לא מרגישה בטוח להיכנס לכאן יותר, סברינה רעדה. אבל מכיוון שאדריאן פה, אני כן אכנס. זה היה רעיון טוב להביא אותו איתי.

"קלואי, תצאי מחוץ לשולחן, יש לנו משהו חשוב לומר," אדריאן משלב את זרועותיו. הוא ראה את קלואי יוצאת מהשולחן, אבל היא סיבה להביט בהם.

"תראי קלואי, אני מצטער אם עשיתי משהו בבית ספר, אבל זו לא הייתה סיבה להגיד לאבא שלך להתקשר לאמא שלי בנוגע לזה," סברינה חרקה את השיניים שלה. "אמא הכריחה אותי לבוא לכאן ולהתנצל."

"יופי, את צריכה להתנצל," קלואי החליטה בשבילה. "מה שעשית לי היה נוראי, את היית תמיד בצד של מרינט..."

"ואין שום דבר שגוי בלהיות לצידה!" סברינה קטעה אותו. היא נזכרה שבכל פעם שהיא הייתה קוטעת את קלואי, היא הייתה 'מענישה' אותה, והיא הייתה עייפה מזה.

ארר... פרחחית מטומטמת! את החלטת להביא את אדריאן לפה כי ידעת שהוא החולשה שלי. את ידעת שאני לא אעשה כלום כשהוא בסביבה. את הבאת אותו כדי שתוכלי לדבר איתי. זה בלתי מקובל!

"אדריאן, אתה יכול בבקשה להגיד לי למה אתה כאן איתה?" קלואי שלה בקול הכי נחמד שלה.

אני באמת חשבתי שהבחורה הזאת נדיבה וחמודה, אבל אני ראיתי את האני האמיתי שלה עכשיו, וזה לא טוב.

"אני רק באתי כדי לומר לך... שסברינה לא צריכה את עזרתך יותר," אדריאן אמר.

"ברור שהיא צריכה." איך הבחורה הולכת לחיות בלעדי?! אני היחידה שעוזרת לה ולאימה המסכנה!

"אני החלטתי לעזור לסברינה מעכשיו. מרינט תעזור גם. בדרך הזאת, את לא צריכה להזכיר לסברינה שאת היחידה שעוזרת לה, ולהשתמש בזה כדי להעליב אותה..."

"אבל היא..."

"אל תפריעי לי," אדריאן הרים את ידו. "זה רק ממה שאני רואה, נמאס לך לדאוג לסברינה."

"מה! לא! ברור שלא!" קלואי צרחה. היא זעמה.

היא רק רוצה לממן אותי כדי שתהייה לה סיבה להפוך אותי למשרתת שלך.

"לא זה בסדר, אני מעדיפה שאדריאן ומרינט ידאגו לי," סברינה דיברה בשמחה. מרינט, אדריאן, תודה לכם.

סברינה, איך את יכולה לנטוש אותי ככה. אני הייתי חברה כל כך טובה בשבילך וככה את מחזירה לי?!" קלואי צרחה. זה הכל בגלל מרינט הזאת. היא הייתה חייבת לקנות לסברינה שמלה ולגרום לי להראות כמו הרעה. "סברינה, כדאי שתבחרי בחכמה. או שאת איתי, או שאת נגדי!"

"אני לא רוצה להיות נגדך, קלואי, באמת שאני לא רוצה. זה רק שאני מרגישה שאני נטל עליך ושלא מגיע לי להיות חברה שלך יותר."

קלואי נעמדה והלכה אל סברינה. "סברינה, את יכולה עדיין להיות חברה שלי. אני סולחת לך, אז פשוט תחזרי."

"לא!"

"סברינה!!"

"קלואי, זה ברור שהיא לא רוצה אותך יותר. בבקשה אל תכריחי אותה," אדריאן משך את קלואי. "אם אין עד משהו אחר, אנחנו נעזוב."

בזמן שאדריאן וסברינה יצאו, סברינה הסתובבה לאחור כדי לראות איך קלואי. היא הסתכלה על הרצפה, מוחצת את כפות רגליה. סברינה עזבה במהירות.

-

"האאא... ובכן, זה היה... ובכן?" אדריאן נאנק כשראה את סברינה עולה במדרגות לבית שלה.

"בכנות, תודה לך." סברינה נופפה לו ואז נכנסה פנימה.

עכשיו שזה גמור, אני חושב שאני צריך לבקר את מרינט כדי לראות מה היא עושה.

אדריאן התחיל ללכת מהבית למקום של מרינט. הוא נאנח ודפק בדלת.

"אני באה!" מרינט פתחה את הדלת לרווחה. אדריאן. מה אתה עושה כאן?"

"רק רציתי לראות מה את עושה," אדריאן משך בכתפו. "בנוסף אני רוצה לדבר איתך על משהו אחר."

"א-אוקי," מרינט נתנה לו להיכנס. "תלך לחדר שלי, אני אפגוש אותך שם."

אדריאן הנהן והלך לחדר של מרינט. הוא פתח את הדלת וצעד פנימה.

כמו תמיד, אדריאן נאנח והתיישב. אז הוא הבחין תיק הוורוד שלה שהונח על השולחן שלה ועד כמה בגדים שמונחים על הכיסא.

היא מכינה בגדים? אדריאן הלך קרוב יותר. הממ, למסך המחשב שלה היה תמונה של חתול שחור. היא חושבת עליו? אז היא חושבת עלי?

אני אמרתי לחיפושית שיש לי מישהי ביום של הארוחה, ואני לא התכוונתי לזה בזמן ההוא, אבל עכשיו...

אני חושב שאני מתאהב במרינט!