ווקס כל כך מרוכז בבחור הזה שהוא אפילו לא מסתכל עלינו, מרינט הסתכלה על הדלת. אולי אם אני אמלט, אשתנה לחיפושית, זה יהיה טוב יותר.
היא החליקה לעבר הדלת, מוודאה שווקס לא מסתכל עליה. היא ניסתה לפתוח אותה, אבל היא לא הצליחה. היא ניסתה בחוזקה לפתוח את הדלת, אבל זה נראה בלתי אפשרי. אז היא הבינה שהיא הייתה נעולה.
היא פנתה לאחור, ואז התנשמה. לאיפה אליה הלכה?!
מרינט הלכה בחזרה לחבריה. "איפה אליה?" אבל הם רק השתיקו אותה.
אית'ן היה קשור עכשיו, נאבק לברוח, אבל הוא לא הצליח.
אז ככה אני אמור לעזור?! הוא נהם.
ואז ווקס הסתובב אליהם. "עכשיו אני סוף סוף יכול לקחת את... איפה הבחורה הזאת?!" הוא הסתכל סביב, אבל אליה לא נראתה בשום מקום.
"אנחנו... אנחנו ניסינו לעצור אותה," אדריאן התחיל. "אבל היא עשתה משהו מוזר ופתחה את הדלת, ואז נמלטה."
לא! הבחורה הזאת הייתה חשובה יותר מכולם. עם כוחותיה אני אוכל לגלות מי הם גיבורי העל האלו... ולהשיג את המופלאים. אני חייב למצוא אותה!
"תישארו כאן!!" ווקס אמר בכעס, ואז עזב, כאשר הוא ווידא שהדלת נעולה.
מרינט הלכה במהירות אל אית'ן ושחררה אותו, אצבעותיה כאבו בסוף.
"אני... קר לי," הנער רעד שוב.
"לכולנו. קר כאן," נינו אמר, "אבל זה בסדר. יש לי הרגשה שאנחנו עומדים להימלט, הודות לך."
"מה... איך?" אית'ן שאל, מופתע לשמוע שהוא עזר כשהוא לא עשה כלום.
"אתה הסכת את דעתו של הנבל בשבילנו. אז יכולנו לשלוח את אליה למשימה," אדריאן ענה, גורם למרינט להזעיף פנים.
אז אליה יצאה הארון. "הוא שכח לנעול את זה, וחדשות טובות."
מרינט הלכה באיטיות אל אליה. "איך הוא לא בדק שם?"
"ובכן, אני אמרתי לווקס שאליה נמלטה, אז כמובן שהוא יבדוק איפה היא מחוץ לחדר. אבל מהר, אין לנו זמן לדבר," אדריאן אמר.
"נכון," אליה נזכרה. "הסולם שמרינט ונינו הביאו מהמחסן? הוא מוביל למקום כלשהו מחוץ לבית הספר. זה היה כמו חלון קטן. מהר, צריכים ללכת."
הם הנהו ועקבו אחרי אליה באיטיות לארון, זכרו להביא את הסולם.
אדריאן ונינו הניחו את הסולם במקומו, ואליה הייתה הראשונה לטפס.
היא הציצה דרך החלון. "בהחלט. זה מחוץ לבית ספר. אנחנו בחלק האחורי של הבית ספר."
אית'ן היה הבא, ומרינט אחריו.
"מה?!!!" ווקס פתח לפתע את הדלת, ואז הסתכל על הארון הפתוח. "עבדתם עלי!?"
"קדימה, קדימה, קדימה," נינו אמר במהירות. אדריאן עלה למעלה, ונינו ניסה לעקוב אחריו, אבל הרגיש משהו קר על אחד מהרגליים שלו.
הוא הסתכל למטה וראה שזו הייתה היד הקפואה של ווקס, והוא ניסה להתחמק.
ווקס ניסה להפיל את הסולם שנינו טיפס למעלה, אבל עם העזרה של חבריו, הוא הצליח.
"אההה," הוא התנשף מכאב. "הרגל שלי... כואבת..."
ואז כולם הסתכלו אליה, והתנשמו. חצי מהרגל של נינו הוקפאה בקרח, והוא יכל ללכת בקושי עם זה בלי שזה יכאב.
"תרגע, נינו. החיפושית וחתול שחור יבואו בכל דקה," אליה אמרה, מנסה להרגיע את נער. "אנחנו יכולים לסדר את זה."
נינו רצה להנהן בהסכמה, אבל הוא כבר לא היה כל כך בטוח בזה יותר. "אני לא יכול ללכת. אני כנראה רק האט אתכם. מה עם ווקס יתפוס אתכם?"
זה רע! החיפושית לא יכולה לבוא אם אני לא אלך להשתנות. אבל אני באמת תוהה למה חתול שחור לא הגיע. לא מתאים לו לאחר, הוא בדרך כלל מחכה לי.
"נינו, תישאר כאן עם האחרים. אני אלך להתקשר לעזרה," אדריאן הציע לפתע. "אם נמיס את הקרח, אולי הרגל שלך תחזור לפעול כרגיל."
"אני... אני אלך ואנסה להביא מים חמים מאיפשהו," מרינט לפתע פלטה. "כלומר, זה לא שאנחנו יכולים לחזור לבית ספר ולהשיג מים משם."
"רעיון טוב, מרינט. את תלכי ושלושתינו נתחבא פה," אליה נהנה וחייכה. ואז היא הסתובבה אל אית'ן. "אולי נוכל לגלות למה לוקאס רוצה להיות נבל."
מרינט הנהנה, אז היא הסתובבה ורצה רחוק ככל שאפשר מבית הספר. אדריאן הלך גם, העמיד פנים שהוא הולך לראש העיר, אבל למעשה הוא התחבא כדי להשתנות גם.
"טיקי, נקודות!"
****
תהנו, אוהבת אותכם
YOU ARE READING
מימוש פתאומי 1/3 - (הושלם)
Adventure"מה את מסתירה ממני?" "מה - כלום. ממש כלום." יכולתי להרגיש את ליבי דופק. לאף אחד אסור לדעת. אבל איכשהו זה מרגיש כאילו ליבי לא דופק בגלל שחתול שחור רצה לדעת מה אני הסתרתי. איכשהו הרגשתי שאני... מתאהבת בו! - למרינט יש קראש על אדריאן לאדריאן יש קראש על...
