אבא?
"מה קורה פה? מה העניין?" אדריאן פלט. "מה מרינט ואליה עשו?"
"אדריאן, אתה לא אמור להיות פה," אביו ניסה להוציא אותו מחדרו.
אני שמח שהשתנתי בחזרה לפני שהוא ראה אותי. הבחור הזה יכול להיות מאוד עקשן שזה נוגע לחוקים.
"אבל אבא, אתה ציינת את מרינט ואליה. מה הן עשו?" אדריאן דחף בו. "אני אעזוב אחרי שתספר לי."
"זה לא משהו שאתה צריך לדאוג בגללו, אדריאן." אביו ניצל כשדפיקה הגיעה מהדלת.
"נטלי?" אביו הסתכל אליה.
"אני אגש." נטלי לא הייתה צריכה שגבריאל אגרסט יגיד את מה שהוא רצה שתעשה. היא הלכה ופתחה את הדלת, כדי למצוא את קלואי שם.
"אדריאן בבית?" קלואי שאלה.
אדריאן נאנק. הוא ירד במדרגות. "היי, קלואי."
"הו אדריאנוש, אני שמחה שאתה פה," קלואי אמרה בהתרגשות. "אני הייתי משועממת והחלטתי לבוא לבקר אותך. נחמד לא?"
"אני - אני סוג של עסוק עכשיו." כל שקר שיגרום לה ללכת מכאן. "אני הולך לבקר את מרינט. בתקווה שהיא לא עסוקה."
מרינט?! כמובן שאתה. אוף! המממ, אבל עכשיו שאני חושבת על זה, למרינט יש קראש על אדריאן, אבל אין לה מושג שאדריאן אוהב אותה בחזרה. ובכן, אני אוודא שלא יהיה לה מושג!
"הו באמת, מרינט?" קלואי חייכה. "תן לי ללכת איתך."
אני לא יודע אם מרינט תרצה את זה," אדריאן גירד את ראשו.
"הו אל תדאג, מרינט ואני בסדר, אנחנו חברות טובות עכשיו. אני בטוחה שהיא תשמח לראות אותי."
הסיבה היחידה שאני רוצה לבקר את מרינט היא כדי לדעת מה היא עשתה שגרם לאבא שלי להגיד שהיה אשמתה. אבל אם גם קלואי באה גם, אני לא בטוח שיהיה לי זמן לבד עם מרינט.
"על מה אתה חושב, אדריאנוש?" קלואי צחקה. "קדימה בוא נלך!"
"בסדר, אבל אדריאן, תבוא הביתה לפני 6 בערב," גבריאל אמר. "נטלי, זאת עבודתך לוודא שאדריאן חוזר הביתה ללא פגע."
נטלי הנהנה.
"וואו, לאבא שלך בטח ממש אכפת ממך!" קלואי אמרה בזמן שהיא ואדריאן הלכו החוצה. "כמה נחמד."
"כן," אדריאן מילמל. הוא רעד מהעובדה שקלואי הולכת כל כך קרוב אליו.
"היי אדריאן, רוצה לאכול קצת לפני שנגיע לבית של מרינט?" קלואי שאלה במתיקות, מנסה להחזיק את ידיו, אבל הוא המשיך לסרב.
"לא תודה, אני אוכל בבית של מרינט," אדריאן רעד שוב, הוא הלך מהר ומהר יותר.
העיניים של קלואי החשיכו. הוא יוכל בבית שלה?! הוא מעולם לא אכל בבית שלי. הוא בקושי מזמין אותי! אם לא הייתי באה היום, מי יודע כמה ימים או אפילו שנים אני הייתי מחכה רק כדי לראות אותו מחוץ לבית הספר.
"בסדר, בטח," קלואי שמה את חיוכה המזויף בחזרה. "אז אנחנו נוכל שם."
"אנחנו?" למה היא מתנהגת כאילו היא ומרינט החברות הכי טובות?
לבסוף הם הגיעו לשם. טום דופן - צ'אנג פתח את הדלת.
"מרינט, החברים שלך כאן!" טום צעק. מרינט ירדה במהירות במדרגות.
"זאת אליה?" היא שאלה. היא נעצרה כשראתה את אדריאן וקלואי. מה הם עושים פה? מה קלואי עושה פה?!
"הו מרינט, אני פשוט אוהבת את הריח של המקום הזה," קלואי אמרה, נכנסת פנימה. "אני רציתי לבקר אותך, אבל לא לבד, אז אני הזמנתי את אדריאן. אני מקווה שזה לא אכפת לך."
"לא, זה בסדר," מרינט צחקקה. "אני פשוט טיפה מופתעת, זה הכל."
למה שאדריאן ירצה לבוא איתה? ולמה היא עדיין מתנהגת נחמד?! היא לא למדה שאדריאן ישנא אותה יותר עם החיוך המזויף שלה?!
"מרינט, אני צריך לדבר איתך. זה חשוב," אדריאן אמר לפתע.
קלואי הסתכלה אליו. "אדריאן, אנחנו באנו ביחד. למה אתה לא רוצה שאני אשתתף בשיחה?"
"בגלל שזה לא נושא שקשור אלייך," אדריאן ענה.
קלואי קפאה. "אני - אוקי..."
"מרינט?" אדריאן הסתכל עליה.
"בטח, בוא נלך לחדר שלי," מרינט עלתה בחזרה לחדר שלה, אדריאן עקב אחריה.
הם לא שמו לב שאחרי כמה זמן, קלואי עלתה אחריהם.
הם במרפסת. למרינט יש מרפסת?! המפ!
או! קלואי הסתכלה סביב על החדר של מרינט. ארג! היא לא ראויה לזה! היא בעטה בתיק של מרינט ששכב על הרצפה. היא לא ראויה לשום דבר מזה! היא זרקה את כל הדברים שהיו על השולחן של מרינט לרצפה.
איזה תיק יפה יש לה. הוא שלי! קלואי לקחה את התיק ומהרה במורד המדרגות.
"את שמעת את זה?" אדריאן עצר והסתכל לאחור. "אני חושב שמישהו היה בחדר שלך."
היה שקט לכמה רגעים, ואז הם שמעו את את הדלת נטרקת.
"נשמע שהיא בדיוק עזבה," מרינט אמרה, לא יכולה להוריד את החיוך מפניה.
-
קלואי חזרה הביתה וזרקה את עצמה על המיטה. ווואאה! למה אדריאן לא אוהב אותי?!
היא פתאום התיישבה. המממ, אני תוהה מה יש בתיק הורוד. היא פתחה אותו ומצאה כמה דברים רגילים. כסף, היא בטח חסכה את זה. טוב זה שלי עכשיו, למרות שלא אכפת לי.
אוו, והיא עיצבה שמלה. ברגע שאמא תראה את העיצוב הזה היא הולכת להיות גאה בי.
קלואי הרימה משהו שנראה כמו צעצוע, אבל היא ידעה בוודאות שזה לא. היא ראתה כבר אחד מאלה...
אחד מהקוואמים האלה.
היא נאנקה.
האם מרינט... היא גיבורת על?!
*****
תגיבו לי בדגובות אם נהנתם מהפרק,
עד שני פרקים מהספר נגמר!
YOU ARE READING
מימוש פתאומי 1/3 - (הושלם)
Adventure"מה את מסתירה ממני?" "מה - כלום. ממש כלום." יכולתי להרגיש את ליבי דופק. לאף אחד אסור לדעת. אבל איכשהו זה מרגיש כאילו ליבי לא דופק בגלל שחתול שחור רצה לדעת מה אני הסתרתי. איכשהו הרגשתי שאני... מתאהבת בו! - למרינט יש קראש על אדריאן לאדריאן יש קראש על...
