"זו הייתה מסיבה משוגעת, נכון?" אליה שאלה כשהם נכנסו לשיעור. מרינט הנהנה, והתיישבה.
הו, היא הייתה משוגעת, בהחלט.
המון תלמידים מדברים על המסיבה עכשיו. לפעמים מרינט יכלה לשמוע אנשים שמדברים עליה, מספרים אחד לשני איך היא עבדה קשה להציל את הישבן של קלואי שנלכדה.
כמובן שקלואי לא אהבה כלום מזה. היא דרכה על רגליה, אומרת לאנשים להפסיק לדבר על זה, אבל אף אחד מהם לא הקשיב לה.
נו באמת, אחרי כל זה, אני בטוחה שקלואי תפסיק להילחם בי, מרינט אמרה לעצמה.
קלואי התישבה במקומה, מתעסקת בכל מה שקורה. סברינה הגיעה וישבה במקומה ליד קלואי. היא ניסתה לא ליצור קשר עין עם הילדה שלידה, קלואי כועסת עמוקות עליה.
סברינה ידעה שקלואי כועסת עליה, אחרי הכל היא הרסה אחת מהמסיבות שלה, אבל למה קלואי לא יכלה להבין שהיא רק רצתה להיות חופשיה.
"אני אחזיר לך ולמרינט על זה," זה נראה שזה מה שהעיניים שלה אומרות לסברינה. בהתחלה היא התרחקה מעט, אבל אחר כך זה התחיל לעצבן אותה
"את יכולה להפסיק להסתכל עלי ככה?" היא שאלה. "אם את רוצה חתימה, רק תבקשי ממני." היא חייכה, כשראתה את הפנים של קלואי.
כל מי שהיה בסביבה צחק ממה שהיא אמרה. קלואי הסתכלה עליה במבט מופתע.
"סברינה... את... את!" קלואי נעמדה ורצה מחוץ לכיתה, כשדמעות נמצאות בעינייה.
סברינה הרגישה לפתע רע. האם היא הלכה יותר מדי רחוק עם האי ציות שלה לקלואי? האם היא באמת פגעה בקלואי, החברה הכי טובה שלה?
"קלואי, חכי," סברינה נעמדה ורצה אחריה, אבל אדריאן עצר אותה.
"תני לה להרגע קצת. היא כנראה תעשה לך משהו נוראי אם את תלכי עכשיו."
סברינה הנהנה וחזה לשבת בכיסא שלה. אני מצטערת, קלואי. אני לא התכוונתי.
-
"אמא, אני בבית..." סברינה קראה. היא הבחינה באמא שלה שנמצאת בסלון, מדברת עם מישהו בטלפון. אופס, כדאי לא להפריע לה. היא שונאת את זה שאני קוטעת אותה באמצע שיחות טלפון.
סברינה פנתה לחדר שלה, חדר קטן עם מיטה קטנה בפנים, אבל לפני שהיא יכלה להתקדם, אמא שלה קראה לה מהסלון.
"סברינה, אני בדיוק עכשיו סיימתי לדבר עם אבא של קלואי," אמא שלה הסבירה בזמן שסברינה התיישבה, "ואני חייבת לומר שאני ממש לא גאה בך."
קלואי גרמה לאבא שלה להתקשר לאמא שלי כדי שאני אתנצל בפניה? איך היא יכלה לעשות את זה?! אני התכוונתי להתנצל בכל מקרה.
"סברינה, איך יכולת לעשות את זה?!" אמא שלה שאלה. "אחרי כל מה שהיא עשתה עבורך, ואת עדיין לא אסירת תודה? סברינה, היא הסיבה היחידה שאנחנו חיים בריאים ושלמים בבית הזה. בלעדי המשפחה שלה, אנחנו עדיין היינו בחוץ, מוכרות את הדברים שלנו בשביל להשיג כסף!"
אבל בכל הזדמנות שיש לה היא צוחקת עלי. היא ככה כמו "הנה, אני נותנת לך את המעיל הזה בגלל שאני מרגישה רע שאת הענייה פה," או שהיא אומרת משהו כמו, "בגלל שאת ענייה, אני נותנת לך שמלה שאני כבר לא אוהבת יותר. הם יכולות להיות אוצרות בשביל מישהי כמוך." עכשיו, אני לא מתחרטת על זה שלא צייתתי לה. אני מעדיפה לחזור לרחובות מאשר לעבוד אצלה.
"סברינה, אני רוצה שתלכי לקלואי ותסדרי את הדברים איתה," אימה הורתה לה. "תזכרי שאביה הוא ראש העיר, הם יוכלו לעשות לנו דברים שאנחנו לא אוהבות."
"בסדר אמא, אני מבינה. אני אלך כבר עכשיו." סברינה נעמדה ועזבה.
קלואי לא מסתדרת איתה, והיא בטוח לא סוג החברים שהייתי רוצה לבת שלי, אבל היא הסיכוי היחיד שלנו עכשיו. סברינה תתצרך להיות חברה שלה כדי ששנינו נחייה.
סברינה יצאה מהבית הקטן. לעזאזל איתך, קלואי. עכשיו אני לפתע רוצה להרוג אותך. את הקללה בחיים שלי שאני לא יכולה לברוח ממנה.
אבל את תראי, יום אחד אני אברח, ואני לא אצתרך להתמודד איתך יותר.
YOU ARE READING
מימוש פתאומי 1/3 - (הושלם)
Adventure"מה את מסתירה ממני?" "מה - כלום. ממש כלום." יכולתי להרגיש את ליבי דופק. לאף אחד אסור לדעת. אבל איכשהו זה מרגיש כאילו ליבי לא דופק בגלל שחתול שחור רצה לדעת מה אני הסתרתי. איכשהו הרגשתי שאני... מתאהבת בו! - למרינט יש קראש על אדריאן לאדריאן יש קראש על...
