ניהלתי שיחה עמוקה עם עצמי במחשבותיי. באיזשהו שלב, התחלתי להבין שאסור לי להתקרב לראסל יותר, לא משנה כמה אני ארצה. למרות שאני לא בטוחה אם אני אצליח. אני אפילו לא יודעת להסביר.
אם היה מישהו באיזור, איזו ידידה או ידיד, הם היו אומרים לי להתרחק ולא לחזור.
אבל.....הוא במצוקה. אני חייבת לעזור לו. אני מרחמת על אנשים אבודים, כזאת אני. למרות שאני גם אבודה בעצמי.
ואף אחד לעולם לא יבין למה אני זקוקה לדיבור שלו, לחיוך שלו ולחיבוק שלו. אני פשוט זקוקה לו. אני מרגישה יותר חזקה שאני מדברת איתו.
אבל עכשיו, כל מה שיהיה זה רק משחקי כוח בטלפון ובמבטים. אנחנו נעבור אחד ליד השנייה ולא נדבר. אני כנראה אשפיל את מבטי אל הרצפה, או אתרכז במשהו אחר, והוא ינסה לדבר אליי במבטים או בטלפתיה, הוא ינסה להגיד לי להסתכל עליו או לענות לו, אבל תהיה שתיקה.
שתיקה ששנינו יודעים שתימשך לעד אם מישהו לא יתחיל לדבר על הכל. ולאף אחד מאיתנו לא יהיה את האומץ.
****
אני מנסה להעסיק את עצמי. אני מנה לא להתרחק מהסביבה. אני עוברת מבית קפה אחד לבית קפה אחר, מנסה להיראות כאילו אני עסוקה. אבל אין לי מה לעשות. אני פשוט מחכה.
פייר שלח לי הודעה.
"איך החקירה מתקדמת? גילית משהו?"
פחדתי לענות לו. לא רציתי להטיל עליו את הבשורה המרה כבר עכשיו. "מחר את תגידי לו והכל יהיה בסדר" לחשתי לעצמי.
לא רציתי להיות אשת הבשורות הרעות. לא רציתי להיות חורצת הגורלות בסיפור זה. בעצם, אני לא חורצת הגורלות היחידה. גם לואיס הוא כזה.
ובכלל, האם לואיס ידע על מה שקרה ביני לבין ראסל? הרי הוא הירהר ולא ידע אם להגיד לי שאג'תה היא אהובתו של ראסל.
אני מרחמת על פייר בדיוק כמו שאני מרחמת על עצמי. ואם לי היה קשה לשמוע, גם לו יהיה קשה לשמוע על זאת עכשיו. ויהיה לו עוד יותר קשה אם אני אגיד לו זאת בהודעה. עדיף לא לדבר איתו עכשיו, לפחות לבנתיים.
****
לאחר כמה שעות, היא יצאה. היא הלכה עם עוד מישהי לבית הקפה שבו ישבתי שעתיים בערך כאשר חיכיתי לה.
"אין לי למה לרוץ אחריהן, אני כבר יודעת שהיא בוגדת ועדיף לי לא למהר אחריהן" חשבתי לעצמי.
"אבל אולי הן מדברות על משהו?" הירהרתי , והחלטתי שאני נכנסת שוב ומצוטטת להן. ולא, לא ממש אכפת לי מהמלצרים הכעוסים, אני עושה את העבודה שלי.
החלפתי את בגדיי ונכנסתי לשם שוב.
****
הן ישבו שם, היא ואחת משותפותיה לעבודה.
ישבתי מאחוריי אגת'ה. כמה רציתי לדקור אותה בגב עכשיו. אפילו הטון דיבור שלה מכעיס אותי.
הן לא דיברו על הרבה דברים חשודים, בעיקר על מדד הבורסה ומגזיני אופנה. אופייני לאגת'ה, היא מתרכזת רק בעבודה, אופנה וכסף. זה הרי כל מה שמעניין אותה, ולא נראה לי שיש יותר מזה.
לפי הדרך שבה היא מדברת, אני יכולה לראות שהיא פרפקציוניסטית. היא רוצה שהכל יהיה הכי מושלם שאפשר, והיא מפחדת מנפילות. כל מה שהיא לא יודעת הוא זה שמחר היא נופלת בגדול. מחר פייר ינקום בה, ובתוך הנקמה הזו, יהיה גם משהו ממני. אני לא מפחדת להיות אשת הבשורות הרעות יותר.
הן יצאו מבית הקפה. היא הביטה בי לדקה במבט חושד. החלטתי להתרחק קצת מהאיזור, לפחות עד שהיא תחזור.
שאלתי את פייר מתי היא סיימה לעבוד לפני כל החשדות, והוא אמר שבשמונה. עכשיו אין לי עוד מה לעשות.
אני אשב ואחכה לנוכלת שתצא.
ואז, קיבלתי עוד הודעה.
YOU ARE READING
לולה- הסיפור האמיתי
Mystery / Thrillerורוניקה וינטר, חוקרת פרטית שגרה בפריז, אף פעם לא ניהלה חקירות יותר מידי מסובכות. אך יום אחד, היא מקבלת שיחת טלפון שמשנה לה את כל החיים... בחקירה הזו, היא מחפשת אישה נעדרת בשם לולה ויולט, שבזמן היעדרותה היא שולחת מכתבים לורוניקה ורוצחת את קרוביה. תו...
