פרק 1- חורף לא צפוי.

838 35 5
                                    

.ישבתי במשרד שלי, מקשיבה בשקט לטיפות הגשם שנוקשות על החלון 

לא זכור לי אפילו יום אחד שלא היה לי מה לעשות בו. פשוט ישבתי שם, במשרד שלי, ונאבדה לי תחושת הזמן. אוי, כמה שנאתי שזה קורה לי, שתחושת הזמן שלי הולכת לאיבוד. זה מרגיש כאילו אין לי יעוד, אפילו אם זה ליום אחד.

פשוט ישבתי שם, מסתכלת על הגשם ומשקיפה על האנשים העסוקים של פריס, על התיירים האבודים, ועל הבניינים הישנים שגם חלונותיהם התמלאו בטיפות גשם.

אף אחד לא ציפה לגשם הזה. הגשם הזה, כנראה, הרס לתיירים את תוכניותיהם וגרם להם לחוות את ההפתעה האמיתית בתוך פריס העמוסה. במקרה שלי, הגשם הוביל אותי ליום לא צפוי בכלל.

תמיד אהבתי גשם, וחורף בכללי. אחרי הכל, קוראים לי מיס וינטר.החורף הוא..... לא צפוי, מיוחד, משהו שונה, מרענן יותר. לחורף יש מין קסם כזה שאני לא מצליחה להסביר. לא משנה כמה דברים רעים קורים לי בזמן של חורף מסוים, אני מרגישה כאילו הגשם שוטף את הכל. כאילו הגשם מרטיב את הדף שבו אני נמצאת בחיי, מוחק את המילים וגורם לי לפתוח דף חדש. 

אחרי כמה דקות הטלפון צילצל. תמיד שהטלפון שלי מצלצל אני די מפחדת לגשת אליו, כי בדרך כלל, מהרגע שאני מרימה את השפופרת, מתחילה הרפתקה חדשה. לפעמים זה טוב, ולפעמים זה איום.

"שלום, הגעתי למאדאם וינטר? ה...החוקרת הפרטית?" שאלה האישה שדיברה איתי בקול רועד

"כן, זאת אני, מה הבעיה?"

"אני חייבת להיפגש איתך, עכשיו, בואי לבית קפה מתחת למשרד שלך, אני כבר לא מסוגלת לעלות במדרגות" היא ניסתה להגיד בלי לבכות.

"אני אבוא מיד" אמרתי, אבל היא ניתקה עוד לפני שסיימתי את המשפט.

היא נשמעה לי אישה מאוד מבוגרת, ורוב הסיכויים שזה נכון. תהיתי מה גרם לה  לרצות לדבר איתי מיד, ולא עוד שעה או שעתיים. מעניין אותי מה אני הולכת לעשות עכשיו.

לקחתי את התיק שלי, את הפנקס ולבשתי את הכובע השחור שלי .כולם מכירים אותי כ " הבלשית עם הכובע השחור", יש לי אובססיה לכובע הזה כבר כמה שנים. עם הכובע הזה אני מרגישה שאני מגנה על המחשבה שלי, מגנה על המוח והשפיות שלי בתוך עולם אי הצדק שנוצר פה עם הזמן. 

 כיביתי את האורות, נעלתי את הדלת, יצאתי לבית הקפה הפינתי שהיה ליד הבניין שלי והמשכתי לתהות בתוך מוחי.

לולה- הסיפור האמיתיWhere stories live. Discover now