הבטתי בשמש שעמדה לה במרכז השמיים. משקפיי השמש של דין עדיין היו עליי, לכן יכולתי לבהות בה שעות.
המשקפיי שמש האלה... הם גרמו לפרידה להיות פחות קשה. זה מראה לי שעדיין אכפת לו. גם אם קשה לו, עדיין אכפת לו.
אבל... למרות כל האכפתיות... הוא עדיין עזב. והוא תלש מין פינה כזו בלב שלי שגורמת להכל לנזול החוצה ולהביא הרגשה של עצבות. הרגשה של יאוש. הרגשה של אובדן, של הפסד- כן, אלו הם המילים שחיפשתי.
אובדן השפיות, אובדן מקור השפיות. הפסד של כוח שהיה כל-כך חיוני בשבילי.
אסור לי להיות חלשה. הרי כך נאמר לי מהיום שבו נולדתי. עליי להיות ישירה, וחזקה. עליי לפגע בדיוק במטרה. וזה פשוט.. לא קרה בזמן האחרון, אני מנחשת.
פתאום, כל מקור כוח שהוספתי לעצמי, או שכבר היה קיים, נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. אלו מהרגעים האלה שאני צריכה להסתדר בכוחות עצמי, בלי אף אחד אחר בסביבה (מה שקרה לי די הרבה פעמים. אני מנחשת שהתרגלתי לזה שתמיד עוזרים לי, שתמיד יש מישהו בסביבה). למה הכל נעלם כך פתאום? לא נראה לי שיש סיבה מסוימת לכל אחד, סתם מישהו שרוצה להחליש אותי. או לכלוא אותי. או כל דבר אחר שיכול לגרום לכל מה שעשיתי (ואני עדיין עושה) לקרוס.
אך בסופו של דבר... כולם משתפים עם זה פעולה. כולם עובדים באותה מערכת, כולם נמצאים בתוך פירמידה אחת גדולה שלא מפסיקה להתעצם ולהוסיף לעצמה עוד ועוד כוח ושלבים.
ומה אני צריכה כדי להתחזק? פירמידה גדולה יותר, כמובן. האם יש סיכוי להשיג כזה דבר? מבחינה פיזית זה לא יכול להתאפשר, אך יש מצב שמבחינה שכלית ונפשית. הדבר הממשי היחיד שמתאפשר כרגע הוא פשוט לקחת את עצמי בידיים.
אסור לי להביט אחורה. אסור לי לשקוע בתוך הזיכרונות, מכיוון שאני מבזבזת את זמני ואת עצמי במחשבות על דברים שכבר קרו ואי-אפשר לחזור אליהם יותר. וכן, יכולתי לבכות על דין כרגע, אבל כמו הכוח הזה שמנע ממנו להישאר, גם בי יש מין כוח שמונע ממני להיזכר בו.
פתאום נכנס בי איזה כוח. זה הרגיש כמו כדור שלג קטן שמתגלגל במורד הר כלשהו וגדל יותר ויותר ככל שהוא יורד למטה, לעומק העניין. אם אני משתמשת תמיד בפתגם "מה שיהיה-יהיה" , למה שאני לא אתחיל להשתמש גם ב"מה שהיה-היה"? למה אני חייבת לפחד מכל מה שקורה אם אפשר רק להירגע לרגע ואז להמשיך לעלות בדרך לפסגה כלשהי?
עליתי לחדר שלי באכסניה בלי להביט על חדרו של דין, שהיה בדיוק מול החדר שלי.
היה טוב- וטוב שהיה. זה רק החדיר בי עוד כוח להמשיך.
*****
שוב הרמזים סבבו סביבי ושוב ישבתי וניסיתי לחבר את כולם. הרי אני יודעת שהכל מתחבר בסופו של דבר. כמו שאמרתי, כולם עובדים באותה מערכת. פעם אחת מישהו חכם אמר שהכל מתחבר, וזו בדיוק הייתה הסיטואציה.
את מי לולה רואה כטורף חזק? את מי היא רואה כחיה טיפשה וחסרת דעת?
ניצלתי את הרגע הזה בו הייתי מרוכזת והשתמשתי בדמיון שלי. אם כל המחשבות שלי צצות ועולות, למה גם הדימיון המועט שעוד נותר לי לא יכול להצטרף?
עצמתי את עיניי ודמיינתי חדר עם קירות לבנים. לולה עמדה שם עם שמלה לבנה והחזיקה רובה בידיה. המראה הזה היה כל-כך אכזרי, אך לצערי היה קל לדמיין דבר שכזה.
מולה, הצבתי בדמיוני חמישה כיסאות, ועל כל אחד מהם ישב מישהו שיכול להיות קרוב וקשור לכל החקירה הזו: פייר, לואיס, אגת'ה, דייזי וראסל. הידיים של כולם היו קשורות מאחורי הכיסאות. לולה התהלכה ביניהם עם הרובה, עוברת אחד אחד ומסתכלת לו בעיניים.
עכשיו אני מסוגלת לעשות את זה. כן, עכשיו אני מרוכזת ושלווה לגמרי.
מכיוון שזה מתנגש עם עניין החפרפת (כבר אמרתי שהכל מתחבר?) , אפשר להוריד משם את דייזי, לואיס ופייר , מכיוון שהם החשודים העיקריים בפרשה המשנית הזו וכמובן שלולה לא תרצה לרצוח את יד ימינה, שומרת הסוד הנאמנה.
הכיסאות של שלושתם נמחקו, והם איתם. ראסל ואגת'ה נשארו קשורים, מביטים ללולה בעיניים נואשות המבקשות חנינה. פתאום, כל הפתרונות צצו מול עיניי. כל מה שאף פעם לא הצלחתי לגלות התגלה תוך שנייה אחת של דימיון.
ראסל ואגת'ה! שיברון לב! איך לא חשבתי על זה קודם?
היה זה ראסל ששבר את ליבה של לולה, שהלכה אחריו כמו כבשה טיפשה העומדת להיטרף. היא שאלה אותי במכתב אם אני יודעת מהו שיברון לב מכיוון שראסל שבר גם את ליבי! זה אומר שהיא מתכננת נקמה סופית על ראסל (ואולי גם על אגת'ה) בעוד ימים אחדים!
רגע..... אם היא יודעת על שיברון הלב שלי, זה אומר שמישהו שקרוב אליי אמר לה זאת. אין שום מצב בעולם שפייר יודע על שיברון הלב הזה, אלא אם יש קשר כלשהו בין פייר לחפרפרת. אך מה שבטוח, החפרפרת היא אינה פייר. לואיס או דייזי הם החפרפרות, ואולי שניהם כאלה!
ורוניקה וינטר חזרה אל המשחק.
הנה אני, המנותקת, השקועה במחשבות, זו שאף פעם לא באמת ניצחה את השדים שבה, חוזרת עם רגליים עמוק בתוך הקרקע ועם כוחות מחודשים. הנה אני, קמה מהקומה הזו שהייתי שקועה בה כל הזמן האחרון כדי להילחם. אני מנתקת את החוטים, מתקנת את התפרים שיש בנשמתי ויוצאת לקרב.
הלב שלי מעכשיו מוקף בחומה, כי גם לי מגיע סוף טוב. ורק אחרי המלחמה יגיע השלום.
הפעם, אני באה ללא רחמים. אני ישירה, חזקה ופוגעת. אם כך המערכת עובדת, אולי ללולה לא מגיע סוף טוב. הייתי רגישה מידי בשביל לשים לב לברוטליות שמושתלת בתוכה. מי שמעביד אותי לא יצא זכאי. כמו שאמרתי לפייר, יש בי יותר צד מכל השוטרים ביחד.
הנה אני, החוקרת עם הכובע השחור, מביטה במראה וצוחקת צחוק קטן אך עוקצני לגבי עצמי ולגבי כולם.
אני ורוניקה וינטר, ואני עוד אנצח את המערכת. התקווה מובילה אותי.
יש לי פירמידה משלי.
YOU ARE READING
לולה- הסיפור האמיתי
Детектив / Триллерורוניקה וינטר, חוקרת פרטית שגרה בפריז, אף פעם לא ניהלה חקירות יותר מידי מסובכות. אך יום אחד, היא מקבלת שיחת טלפון שמשנה לה את כל החיים... בחקירה הזו, היא מחפשת אישה נעדרת בשם לולה ויולט, שבזמן היעדרותה היא שולחת מכתבים לורוניקה ורוצחת את קרוביה. תו...
