ישבתי עם אלן באמבולנס. אמרתי להם שאני קרובת משפחה ושהלכתי לרגע, ופתאום ירו בה.
אני עדיין מנסה לעכל את זה. איך לא הצלחתי להגן על אלן? איך גרמתי לה למות?
בחיים לא נתקלתי במצב כזה, והיו לי הרבה מקרים.
הייתי אבודה באותם רגעים. במחשבות שלי חלפו הרגעים שלפני הרצח, איך זה שהייתי קרובה כל כך, ובכל זאת הייתי כל כך רחוקה ולא יכולתי למנוע את זה?
לפעמים אי אפשר לדעת.
****
ישבתי וחיכיתי. חיכיתי שם, למרות שידעתי שזה אבוד. ניסיתי לעודד את עצמי, אבל לא יכולתי. ישבתי שם, תוהה, מחכה.
איך הרוצח היה כל כך מהיר? איך הוא הצליח להיכנס לבית בדיוק בזמן שאני יצאתי? איך הוא הצליח לברוח?
איך הוא הצליח להתחמק לי מבין הידיים? הוא בטוח צפה בנו ותיכנן את זה. עכשיו אני צריכה לדאוג שלא עוקבים אחריי. איך הוא בכלל יודע שאלן שכרה אותי?
ישבתי שם, מביטה על הצוות הלחוץ של בית החולים ותהיתי איך נכשלתי במשימה הכי גדולה, בלהגן על הלקוחות שלי.
ולפתע, ניגשה אליי אחות ושאלה "...את קרובת המשפחה של מאדאם פורסיו?"
"כן".
לרגע הרגשתי שאני באמת קרובת משפחה. טוב, לא קרובת משפחה, אבל כמישהי שדי קרובה לאלן. אני הרגשתי לרגע....כאילו היא הייתה הסבתא שלא הייתה לי, אפילו אם זה היה לכמה רגעים. אויש, אני שונאת קיטשיות.
"אני מצטערת להודיע לך...הכדור חדר עמוק מאוד לגוף של אלן, והיא נפטרה".
אני זוכרת שירדה לי דמעה או שתיים. הבנתי שאלן בחיים לא תראה את הנכדה שלה יותר.
הכישלון הוא מר כל כך, ההפסד כל כך קשה. זה הכל קרה באשמתי. אין דרך אחרת לומר את זה, אין דרך אחרת. אני לא יכולה לשקר ולהגיד שזאת לא אשמתי. זאת כן אשמתי. אני הייתי אמורה להיות מהירה יותר מהרוצח, הוא לא היה אמור לעקוף אותי.
הכל היה מבולגן בראש שלי, כנראה פתחתי פה לשטן שאמרתי שהחקירה הזאת תהיה די קלה ולא כמו שחשבתי.
*****
בשבוע האחרון התחלתי לחיות שונה. כל הזמן אני עוסקת בחקירה הזאת.
אבל עכשיו אין למה. ואין למי.
הלכתי לקבר של אלן, בתקווה למצוא משהו , תשובה כל שהיא.
על הקבר לא היה רשום הרבה. אין לה בני משפחה, ניסיתי לחפש אותם, אבל אין לה אף אחד.
"אוי אלן, הכל קרה כל כך מהר" אמרתי והמשכתי, בתקווה שהיא מקשיבה, "איך הגענו למצב הזה? איך הגענו לפה?"
"אוי אלן.... זאת כנראה אשמתי. מצטערת שלא יכולתי להגן עלייך. מצטערת שלא יכולתי להיות שם באותם הרגעים. מצטערת שהצעדים שלי גרמו לך לסבול."
ואז, הבנתי משהו.
אלן שכרה אותי אחרי הכל, כדי שאני אמצא את הנכדה שלה. ולא משנה מה. גם אם היא נפטרה, אני חייבת למצוא את לולה בכל מחיר. לא משנה מה.
"תודה, מאדאם" לחשתי והלכתי לכיוון הבית של אלן.
מאחר וכולם חושבים שאני קרובת משפחה של אלן, ביקשתי את המפתחות שלה, ומעכשיו המבנה שייך לי.
שנכנסתי הביתה, שמתי לב שכל הבית נקי. הרוצח בטח פיזר אקונומיקה כדי שלא יזהו את הטביעות אצבע שלו.
ואז, ראיתי פתק על השולחן בסלון. בפתק היה רשום באותיות שגזורות מעיתונים:
" לעולם לא יהיה יום שבו אפסיק לחשוב עלייך. "
וואו, זה רמז נוראי.
איך אני ממשיכה עכשיו?
YOU ARE READING
לולה- הסיפור האמיתי
Mystery / Thrillerורוניקה וינטר, חוקרת פרטית שגרה בפריז, אף פעם לא ניהלה חקירות יותר מידי מסובכות. אך יום אחד, היא מקבלת שיחת טלפון שמשנה לה את כל החיים... בחקירה הזו, היא מחפשת אישה נעדרת בשם לולה ויולט, שבזמן היעדרותה היא שולחת מכתבים לורוניקה ורוצחת את קרוביה. תו...
