המשכתי ללכת בתוך פריז העמוסה. השמש היוקדת התחילה ללטף בעוקצניות את עורי, אך לי לא היה אכפת כלל וכלל.
הביטחון שלי גדל, העוצמה שלי גברה. אני לא חושבת שיש משהו שיוכל לעצור אותי. לפחות לא עכשיו.
אתם יודעים מה זה שאתם מנסים לעשות משהו והוא לעולם לא מצליח לכם?
אתם מכירים את ההרגשה המלאה באושר ובגאווה שאתם מצליחים לעשות את אותו דבר שהיה לכם קשה לבצעו?
כך אני הרגשתי. אני לא חושבת שאלו מילים מספקות בכלל למה שאני הרגשתי. אם פעם לא הייתי מבינה דבר, עכשיו אני מבינה את כל המשחק הזה שאני משחקת נגד המחשבה שלי עצמה. עכשיו אני מבינה איזה מהלך היא עומדת לעשות ואיך אני צריכה להגיב. עכשיו כל מה שאני צריכה זה לראות איך אני יכולה לתפקד במקום הנכון ובזמן הנכון.
אך לא משנה מה, אסור לי להיכנע. גם אם אני שוב לא אצליח, אסור לי להיכנע למחשבותיי. אסור לי לסגור את עיניי ולקוות לטוב, אסור לי לתת לגורל להציף אותי בכאב ושוב להתעורר ולהרגיש את הבושה עמוק בתוכי. אסור לי לתת לראש שלי להתרוקן ולוותר על כוחו ההגיוני בשביל ערפל, או צללים, או דמויות.
אני חושבת שאגרתי מספיק כוחות כדי לדעת שאני לא אכנע יותר לעולם.
********
והנה, אני כבר פה. עמדתי מול הדלת של הדירה, ומבלי שאף אחד יראה פרצתי אותה. אז כן, לא לקחתי איתי שום דבר, אבל אני תמיד לוקחת את חוט המתכת הישן והבטוח.
נכנסתי לבניין בלי שום בעיות, אך ככל שעליתי יותר, כך נלחצתי יותר. דאגה התחילה להציף מעט את ליבי. הדאגה הסירה את כאבה של השמש החמה והפכה אותה לקרח קפוא שלעולם לא נמס.
דפיקה בדלת. אין מי ששומע ואין מי שעונה. עוד דפיקה בדלת. אין מי ששומע ואין מי שעונה.
צילצול מחריש אחד בפעמון, והנה, שמעתי קול. אך הוא לא היה מוכר לי.
זה היה קול של בת, קול שלא שמעתי לעולם. היה לה קול צפצפני מעט, אבל לא עד כד כך.
ולמרות הקול הצפצפני, היה בקול שלה משהו נואש. "אני ורוניקה וינטר, אני מחפשת את-"
"זה בסדר, אני כבר יודעת מי את" היא אמרה, ושמעה את נעליה נוגעות ברצפה ומתהלכות לכיוון הדלת.
היא פתחה אותה. הייתה שם אישה עם שיער בלונדיני, בהיר יותר מהשיער של לולה. היא הייתה לבושה במעיל עור ומגפיים שחורות בוהקות. עיניה היו שחורות כלילה, ועל שפתיה היה אודם אדום בוהק.ס
"אז... את יודעת מי אני?" שאלתי אותה בקול די חושש
"כן, ראסל כבר אמר לי הכל," היא אמרה ואז קירבה את אוזני אליה ולחשה: "את המאהבת של ראסל"
לא יכולתי להתכחש לעובדה ואמרתי בקול תוקפני: "ומאיפה לך שאני המאהבת שלו? אולי אגת'ה היא המאהבת שלו? ומי את בכלל?"
"תירגעי אישה! את לא רוצה שישמעו אותך!" היא אמרה והמשיכה, "אני דייזי, שותפה של ראסל, ואני רואה הכל. אני הייתי בבית בפעם הראשונה שהיית פה, שנישקת את ראסל אני כבר ראיתי על פניו שזה מה שקרה ולא הייתי צריכה להחליף איתו מילה. את אולי לא מכירה אותי, אבל אני יודעת מספיק דברים".
לדייזי הייתה גישה משונה. היא אישה נורא תוקפנית וקרה.
מבלי לדבר ישבתי על הספה בסלון שלהם, והיא ישבה מולי על כורסא אחרת.
היה רגע של שקט ואז היא אמרה בקול יותר רגוע: "אבל עכשיו שאני רואה אותך, יש בך משהו. את אחלה בחורה, ורוניקה. חשבתי שראסל יצא עם מישהי יותר מכוערת, כמו הבנקאית הזאת שהוא איתה עכשיו, אבל אני אוהבת את הסטייל שלך. את די הטעם שלי".
דממה הייתה בחדר. דייזי הבינה שאני לא כל-כך ממשיכה איתה את השיחה, אז היא אמרה: "טוב, בכל מקרה, אם את מחפשת את ראסל, הוא שוכב עכשיו עם הבחורה הזאת. תחזרי לפה פעם אחרת".
הדממה המשיכה, עם פרצוף קצת יותר מבוהל שלי. דייזי התיישבה לידי ולחשה לי באוזן: "זה בסדר, אני יודעת איך בגידה צורמת מרגישה. ואני גם יודעת שאת יודעת את זה. אני לא מבינה איך את נותנת למערכת יחסים כזו עקומה להמשיך ככה, אבל אני חושבת שיש לי את הפרטים שאת צריכה. אני מבטיחה שאני אנסה להגיד לך כמה שיותר, ורוניקה" היא אמרה ונשכה את שפתייה.
מבלי לדבר היא קמה ועקבתי אחריה. גם ככה אין לי כבר מה לעשות יותר, ואני מעדיפה לא לשמוע את מה שהם עושים.
YOU ARE READING
לולה- הסיפור האמיתי
Mystery / Thrillerורוניקה וינטר, חוקרת פרטית שגרה בפריז, אף פעם לא ניהלה חקירות יותר מידי מסובכות. אך יום אחד, היא מקבלת שיחת טלפון שמשנה לה את כל החיים... בחקירה הזו, היא מחפשת אישה נעדרת בשם לולה ויולט, שבזמן היעדרותה היא שולחת מכתבים לורוניקה ורוצחת את קרוביה. תו...
