הלילה לאט לאט הפציע והחושך התחיל לחדור לחלוני. הרגשתי את אותה הרגשה הקשה לתיאור כמו שהרגשתי כרגיל. אפשר לקרוא לזה רגשות מעורבים.
מידי פעם לפעם אני חושבת שאני שומעת מישהו עוקב אחריי. אם זה הרוצח, או אם זה חבורת שוטרים, לעולם אי אפשר לדעת.
ואז שמעתי את קולו הנורא של הטלפון. לא שאני לא סובלת את הטלפון שבסלוני, פשוט....יש לי זיכרונות לא טובים מהטלפון הזה. כמו שאמרתי בהתחלה, בכל פעם שאני עונה לטלפון, מתחיל משהו חדש. משהו בלתי צפוי.
אוי, כמה שההתחלה נראית רחוקה. למרות שעבר רק חודש, אני מרגישה כאילו עברה שנה.
לא ידעתי אם לענות לטלפון או לא. כחמש שניות ישבתי ופשוט התלבטתי אם לענות או לא. אך הרגשתי שהייתי חייבת.
עניתי לפלאפון.
"הלו?"
"אמממ היי...זאת מיס ווינטר?"
הקול בטלפון היה מוכר לי.
"כן, מי זה?"
"זה פייר"
הרגשתי הקלה. יותר נכון, הקלה עצומה. זה הוריד לי קצת מהלחץ שהוא התקשר.
"רק צילצלתי כדי לראות אם את זוכרת ואם הכל מסודר"
מה? אני חוקרת, כמובן שאני יודעת.
"כן, מחר בשעה שמונה אני אעבור ליד הבית שלכם ואתחיל מיד במעקב. אם כבר התקשרת, אנא תדאג שהיא יוצאת בזמן, אני לא רוצה לפספס אותה, אחרת צריך להתחיל הכל מחדש. כל צעד יכול לשנות את העלילה".
אני יודעת שאני לא אישה מעודדת, אף פעם לא היה בי צד כזה. אני גם חושבת שאנשים צריכים לדעת את האמת, ולא להתאים לעצמם תירוצים ולהגיד שהכל יהיה בסדר. למרות שאני עושה את זה בעצמי. כנראה שכך האדם עובד.
"תודה רבה. אה ו...ורוניקה...בהצלחה לך."
"תודה, גם לך, ערב טוב" אמרתי והוא ניתק.
הרגשתי קצת הקלה. אם הלב שלי היה מגדל של סלעים, אבן קטנה היה נופלת משם ונעלמת לתוך הקרקע, מתמזגת עם האבנים הקטנות האחרות על האדמה.
אך חוץ מזה, כל האבנים נשארו במקומן. שום דבר לא זז, והיה לי עוד הרבה לסדר.
ואז הטלפון צילצל שוב. התחלתי לפתח אליו שנאה רבה.
אז החלטתי להרים את השפורפרת, אך לא לדבר. חיכיתי לרגע שבו אני אשמע קול מוכר, ואם לא, אני פשוט אנתק.
"הלו?" אמר האיש שדיבר איתי
לא עניתי.
"הלו?"
ואז הבנתי שזה ראסל. אותו ראסל שהשארתי ללא תשובה לגבי היחסים שלנו. אותו ראסל שלא חשבתי עליו במהלך כל היומיים האלו.
זה שעזב לפני יומיים והשאיר אותי מבולבלת לגמרי.
"ורוניקה?" הוא שאל בקול שהרג אותי לגמרי. לא יכולתי להמתין יותר.
"....הלו?" שאלתי בקול שמעורבב בו פחד ורצינות.
"זה ראסל...רציתי לשאול אותך אם כבר הגעת למסקנה. כי אני לא מפסיק לחשוב עלייך".
"ראסל...אוי ראסל, אתה אפילו לא מבין מה אני עוברת"
"מה זאת אומרת 'מה את עוברת'? ולמה את תמיד משאירה כל נושא פתוח ואני צריך לנחש? למה את אומרת לי רק חלק מהמשפט ואני צריך לנסות להבין מה את עוברת?"
"שכחת שאתה מדבר עם חוקרת? שכחת שאני מכירה אותך פחות מחודש? שכחת שאתה בוגד? ובכלל, למה אתה עושה את זה? למה אתה פשוט לא נפרד מחברה שלך וזהו?"
"טוב, יודעת מה, כבר לא אכפת לי יותר מכלום" הוא צעק והמשיך לדבר "אבל יש לי רק שאלה אחת בשבילך, והפעם אני רוצה שתעני עליה, בלי שום התחמקויות."
"מה אתה רוצה, ראסל?"
"את רוצה שאנחנו נמשיך עם כל זה?"
שקט מוחלט שרר בביתי. אפילו משב הרוח הקל מהחלון הפסיק. הרגשתי קור, הרגשתי כבדות ובקושי זזתי.
" כן. "
לחשתי וניתקתי את הטלפון.
*****
פחד.
בלבול.
קור.
יאוש.
אני לא יודעת ממה אני מפחדת, אבל אני מפחדת. צעד אחד לא נכון שאני אעשה, ואני אפול. ובימים האחרונים אני רק נופלת, ונופלת, ונופלת.
ישבתי על הרצפה הקרה. נשענתי על אחת מרגלי השולחן.
לא יכולתי לקום. מצד אחד, פחדתי לקום. אך מצד שני, לא יכולתי לזוז. ניסיתי, אבל שום דבר לא קרה.
הרגשתי שמישהו קושר את ידיי לרגלית השולחן. ניסיתי להתנגד, אך לא יכולתי.
!מישהו צחק ואמר: "את יותר חלשה ממה שאת חושבת שאת, ורוניקה"
הרגשתי את קור הרצפה נוגע בפרצופי, וראיתי את החשיכה מול עיניי.
אני מרגישה שאני כבר לא אחראית לעצמי יותר. מישהו שולט בי. מישהו עוקב אחרי. אני מאבדת את עצמי.
YOU ARE READING
לולה- הסיפור האמיתי
Mystery / Thrillerורוניקה וינטר, חוקרת פרטית שגרה בפריז, אף פעם לא ניהלה חקירות יותר מידי מסובכות. אך יום אחד, היא מקבלת שיחת טלפון שמשנה לה את כל החיים... בחקירה הזו, היא מחפשת אישה נעדרת בשם לולה ויולט, שבזמן היעדרותה היא שולחת מכתבים לורוניקה ורוצחת את קרוביה. תו...
