לולה- הסיפור האמיתי

פרק 49- זיכרונות

לואיס הוריד אותי ליד אכסניה. החלטתי שאני אעבור מאכסניה לאכסניה בפריז, כדי שלא יתפסו אותי.

דייזי הביאה לי כמה חולצות זולות שאני אוכל להחליף כדי שלא יזהו אותי. היא גם הביאה לי צבע שיער בלונדיני, תיק יד בינוני ועוד קצת כסף. אני כל-כך חייבת לה, גם אם יש דברים שהיא לא מגלה לי. אולי עדיף שאני אגלה אותם לבד.

גזרתי את שיערי הארוך. לא היה בי את האומץ לגזור את כולו, אך גזרתי את שיערי עד לכתפיי. לא סבלתי את השיער שלי בצבע הבלונדיני הזה, אך באמת נראיתי שונה. 

שלטי היעדרות עם תמונה שלי כבר היו מפוזרים בכל פריז. לואיס ואני כבר שמענו ברדיו מישהו מדווח על היעדרותי, אך לא היה בנו את האומץ לדבר על זה. זאת כנראה הייתה הנסיעה ששתקתי בה הכי הרבה. זאת לא הייתה שתיקה כמו שייתה לי פעם עם נהגי המונית, זו הייתה שתיקה לחוצה הרבה יותר.

התקלחתי ונפלתי עמוק לתוך המיטה שהייתה בחדר האכסניה שבו הייתי. המחשבות בילבלו את כל כולי והייתי בתוך המערבולת הענקית הזאת. כל שאלה שצפה במוחי נעלמה במהירות ונתנה לשאלה אחרת לצוץ פתאום. הוצאתי את הדף שבו רשמתי את כלי הנשק שלולה צילמה וניסיתי לחשב האם משהו מתקשר איכשהו:

הסכין הקטנה שהייתה אצל ראסל

אקדח יד

רובה צייד

פגיון

אני מנחשת שהמזל הציל אותי. אני חושבת שאני באמת לקחתי רמז שיעזור לי. הסכין שהייתה אצל ראסל כבר התגלתה ושוטרים מסתובבים עם אקדחי יד. כנראה הדבר הבא יהיה קשור לרובה צייד או לפגיון, למרות שקשה לי לחשוב איך שניהם יהיו קשורים, אבל אני בטוחה שלולה תראה לי איך הם קשורים.

כשהייתי בביוב, יצא לי לחשוב על הרבה דברים. איך דייזי ידעה כל-כך הרבה על איזור הביוב ההוא? האם לואיס גם יודע דברים שאני לא יודעת, או שדייזי שלחה אותו? איך ראסל ידע על מה שיהיה? והאם אגת'ה גם שיתפה פעולה במשחק הזה, או שהיא באמת בגדה ופייר ניסה לנצל את היותי חוקרת?

אני באמת מאבדת את עצמי כחוקרת פרטית. אני מרגישה כמו קורבן שנפל ברשת של העכביש. לא משנה מה אני אעשה, אני עדיין אהיה אבודה ולכודה בתוך המלכודות שהעכביש טומן לי. והבעיה העיקרית היא, שאני לא באמת יודעת מי העכביש שטומן לי את המלכודות!

אני מרגישה כאילו כל העולם נמצא נגדי. כל הכוחות וכל האנשים שיכולים להיות הם נגדי. תמיד יהיו בי את רגשות הפחד והעוינות האלה, אבל אני חייבת להמשיך לחיות. אם זו הצגה, הרי היא חייבת להימשך. ואני עדיין ימשיך לחיות עם האמונה שמה שיקרה, יקרה!

Que sera.... sera!

הרי לא סתם אני בתוך זה. אני חייבת להמשיך להזכיר לעצמי שבאמת יש אנשים שמקשיבים ואנשים שגאים ואנשים שזוכרים אותי. אני לא עושה את זה לשווא, אני עושה את זה בשבילה.

ועכשיו, כשאני חושבת על זה, אני מתחילה להרגיש כמו.... כמו לולה. גם אם איני רוצה בכך. יש בי את הפחד שלה, יש לי את שיברון הלב הזה שהיא ניסתה להסתיר, אך היא אינה יכלה. יש בי את האומץ הזה שיש לה, שהיא פשוט עזבה את הכל והלכה. בדיוק כמו שאני עצמי עשיתי לפני שעזבתי את ביתי. גם ביתי בעבר, וגם ביתי בהווה.

הבעיה היחידה היא, שלי היה אומץ לשכוח את עברי. היא עדיין תקועה שם. אם היא היה לי פתח, אם היה לי סיכוי לדבר איתה, לא הייתי עושה לה דבר. אני עדיין לא חושבת שהיא פסיכופטית. אני עדיין מאמינה שהיא רק ילדה שלא הצליחה לתפקד נכון בעולם. לא היו לה הורים לצידה שהיא תוכל ללמוד מהם ולהתגאות בהם.

לי היו הורים טובים, למזלי, אבל הם לא תמיד היו שם. כמו שאמרתי לפני כן, ההורים שלי היו אנשי עסקים. הם לא היו הרבה בבית, לא הייתה שום אווירה משפחתית בתוך הבית שלי, ואני ואחי היינו צריכים לחיות "לבד". אוי, כמה שאני מתגעגעת לאחי.

אחי הקטן, זה שקטן ממני שנתיים, אבל בכל זאת הוא היה זה ששמר עליי. שמר עליי משיברון לב, שמר עליי מדאגות ולחצים, אני והוא נשארנו ביחד עד שלא יכולתי לסבול את החיים האלו יותר. אני מתגעגעת לאחי, והחרטה הזאת עדיין הורגת אותי. אני מקווה שהוא עושה מה שהוא באמת רוצה בחיים. אני מקווה שהוא נהנה מהחיים שלו ולא מבזבז אותם כמו בשנים הקודמות שלנו ביחד. אני מאוד רוצה לפגוש את אחי. אולי זה יכול להמריץ אותי הרבה יותר, לראות שוב את העיניים הרוקות שלו ואת שיערו השחור, בדיוק כמו שיש לי. או כמו שהיה לי, ליתר דיוק.

הסתכלתי על ידיי ורגליי. הם היו מכוסים בשריטות חצי מדממות חצי יבשות. לפחות יצאתי רק עם כמה שרירים כואבים ויד קצת מעוקמת, למזלי.

ההזדהות שלי עם לולה והזיכרונות שלי עם אחי, וכל המחשבות האלו בכללי, גרמו (ועדיין גורמות) לי אושר רב. 

עם חצי חיוך וחצי אכזבה בליבי, עצמתי את עיניי בעודי לובשת טרנינג וחולצה ארוכה שדייזי הביאה לי. 

אני מקווה שהמחר יביא איתו רמזים חדשים, או לפחות קצה של חוט. אני לא יכולה להפוך את החיים האלו לשגרה.