הוא התחיל להתקדם לכיוון התחנה. לא הבטתי בו שנית מחלוני ורצתי במהירות לעבר התחנה. אני אפילו לא חושבת שסגרתי את הדלת מרוב הלחץ הבלתי פוסק, מרוב החרדה הזו שהוא יגלה ששיקרתי לו לגבי עצמי.
עד שמצאתי את הבחור ההוא, הבחור שאולי הוא האדם המתאים לי ביותר, יכול להיות בתוך שנייה אחת הכל יכול להיהרס. יכול להיות שמבט אחד, משפט אחד, מילה אחת יכולה להרוס מערכת יחסים כה משונה אך קסומה, כזו כמו שיש לנו. לא יכולתי לחשוב על דבר ורק משפט אחד הידהד במוחי: "הוא יעלם, את שיקרת לו. הוא יעלם, את שיקרת לו. הוא יעלם. את נעדרת עכשיו גם ממנו".
אוי, החרטה צבטה לי את הלב. אם הייתי יודעת שהוא אדם כזה לא הייתי משקרת. הוא היה שומר את הסוד הזה, אני כמעט בטוחה בכך שהוא אדם כזה. הוא היה יכול גם לעזור לי, ולהקשיב לדברים שבאמת עוברים עליי, הוא היה יכול להיות כמו לואיס רק שבשבילי, הוא היה יכול להיות קצת יותר מזה. אני בכלל לא רוצה לחשוב על מה שיכול היה לקרות בינינו, בגלל שזה ירדוף אותי.
האכסניה אף פעם לא נראתה גדולה כל-כך כמו באותו הרגע. עברתי בין הדלתות והחדרים ולא נשמע שום קול. שום קול לא נשמע חוץ מקולות מחשבתי, שהזכירה לי שיכול להיות שהגעתי אל הסוף. יכול להיות שהגעתי אל הקצה, ובקצה הזה אין אף אחד. בקצה, אי שם, אין לי שום דבר.
ובכלל, מה אני בסך הכל רוצה? משהו. משהו שיהיה שלי לנצח. כן, זה הוא החלום. אני לא צריכה מישהו שידריך אותי, אני הרי עושה את זה בדרכי שלי, אך האם משהו שיהיה רק שלי היא בקשה מוגזמת מידי? האם החלום הזה מתנגש יותר מידי במציאות שלי?
הרי אפילו אתם רואים את זה, כל יום ויום אני מרגישה רע רק בגלל החלום הזה שרודף אותי. לא משנה כמה ארצה לוותר, לא משנה כמה אנסה לעזוב את הבקשה הזאת, היא ממשיכה לרדוף את מוחי.
אני רוצה אהבה. אני רוצה לגעת בה, לחבוט בה, להרגיש את ההקשה הזאת שתמיס את ליבי. לא מגיעה לי ההרגשה הנצחית הזאת?
רצתי במהירות וסוף-סוף יצאתי מהאכסניה. לא הבטתי לאחור ולא חשבתי על דבר, ראיתי רק את התחנה מול עיניי.
צנחתי על הרצפה. "דין!!!" צעקתי צעקה כזו שאף פעם לא צעקתי. צעקה חזקה, מחרידה, שאני בטוחה שכולם שמו לב אליה, אך לא כלל לא היה אכפת. זו הייתה צעקה של חרדה, של לחץ, של יאוש. צעקה של התקווה הזו שתמיד נשארת אצלי, התקווה הזו שהוא יבין וינחם.
דמעות התחילו לנזול על לחיי המסמיקות. זה בטח היה מחזה מדכא למדי, המראה הזה של אישה נופלת על ברכייה, צועקת ובוכה. בעצם, המראה היה כה מזוויע והצעקה הייתה כה גדולה לא רק בגלל אישיותו. בשבילי, הוא היווה יותר מזה. כל חלומותיי, אשליותיי, אהבותיי, אמונותיי. בשבילי, הכל היה בתוכו. אם הוא הולך, הוא לוקח אותם איתו.
הורדתי את ראשי וקיוויתי לרגע שהוא לא שמע כלום. לרגע קיוויתי שאני לא במצב הזה, לא היום, לא עכשיו. פשוט לא שם, כאילו נעדרתי מהעולם הישר לתוך האדמה.
אבל הוא שמע. הוא היה שם. שמעתי את צעדיו הולכים ומתחזקים ולאחר כמה שניות, הוא נעצר לידי. אם הוא ראה את השלט, המצב הוא בדיוק כמו שחשבתי. לא הייתה שום דרך אחרת.
"סלח לי, בבקשה ממך, אני יכולה להסביר!" אמרתי ביאוש והסתכלתי על פרצופו. הוא לבש משקפיי שמש אפורות והביט עליי מלמעלה. היה לו מבט של אכזבה, אכזבה וחרטה שגם אני הרגשתי בתוך עצמי. הפנים שלו, הצמרמורת הזו חדרה לליבי.
"ורוניקה...הלוואי שיכולתי. זה יותר מידי קשה לי. קשה לי לוותר על הערכים שלי והמוסר שלי בשבילך. איך יכולת לומר לי שהאמת היא המפתח בזמן ששיקרת לי מול הפרצוף?" הוא שאל אותי בקול חלש ומדוכדך. הוא לא בן-אדם שמצליח לחשוף הרבה רגשות, את זה אני כבר יודעת, לכן הוא לא הראה את זעמו מבחוץ.
"בבקשה ממך, רק תיתן לי להסביר" אמרתי לו בקול רועד, כמו הרעידות הקטנות האלו לאחר בכי.
מעולם לא התחננתי כך לאדם, אני איני אדם של תחנונים. הייתי במצב כזה כי ידעתי שלא אפגוש עוד אדם כמוהו לעולם.
"ואולי גם זה יהיה עוד שקר? עכשיו אני כבר בטוח לגמרי שלעולם לא פגשתי מישהי כמוך" הוא אמר בקול שהצליח לחשוף, אפלו מעט, את הכעס שלו. עם כל התחנונים שבדבר, אני מבינה כמה הוא כועס, ואני הייתי עושה את אותו הדבר אם זה היה קורה לי, אבל אסור לי לתת לו לברוח.
הפה שלי המשיך לרעוד מבכי. בהיתי בו והוא בהה בי. הוא התכופף אליי, הסיר את משקפיו ונתן לי אותם. "קחי את זה," הוא אמר והמשיך, "בתור אדם שבהה הרבה בעינייך, את זקוקה לזה. העיניים לפעמים מראות הכל".
שנינו שתקנו והבנו שהוא הגיע- הסוף. שבוע וחצי של התאהבות חד-פעמית הגיע לסופו. זהו סופו של חלום.
"אז.... כך אנו נפרדים?" אמרתי לו בקול חלש, שלאט לאט הפסיק לרעוד.
"אני חושב שכן" הוא אמר ובהה בי. עכשיו שמתי לב לעיניו הכחולות, העיניים האלה שחדרו לליבי והראו לי שהוא לא יכול לעזוב, הוא לא רוצה לעזוב, אך יש בו דחף שאומר לו שזה לא יכול להמשיך.
שנינו קמנו מהרצפה. הוא רצ לנשק אותי, אך שוב הדחף הזה מנע זאת ממנו. השקר הינו חזק יותר מהאהבה, לצערי. ואם אהבה היא נשק חזק, זה אומר שהשקר הוא אחד הדברים שכואבים בצורה משמעותית.
"להתראות, ורוניקה" הוא אמר והלך אל התחנה.
"להתראות, דין" לחשתי ועמדתי כחפץ דומם.
המשכתי להביט כיצד הוא הולך לתחנה ומנסה להביט לאחור. הדחף הזה עוד ימשיך לשלוט בו.
זה הסוף שלנו, זאת כבר הבנתי. אך אני מקווה שזהו לא הסוף שלי.
YOU ARE READING
לולה- הסיפור האמיתי
Misterio / Suspensoורוניקה וינטר, חוקרת פרטית שגרה בפריז, אף פעם לא ניהלה חקירות יותר מידי מסובכות. אך יום אחד, היא מקבלת שיחת טלפון שמשנה לה את כל החיים... בחקירה הזו, היא מחפשת אישה נעדרת בשם לולה ויולט, שבזמן היעדרותה היא שולחת מכתבים לורוניקה ורוצחת את קרוביה. תו...
