לולה- הסיפור האמיתי

פרק 36-שאלות

גופי לא זז.חסרת תנועה עמדתי שם,ללא למצמץ וללא לנשום. כאילו גופי דמם לחלוטין. שמעתי איך החרב נופלת על הרצפה, ואיך הברזל נוגע ברצפה הקרה והקשיחה. שמעתי את קולו של הטלפון לאחר שמישהו מנתק, ובכך השיחה הסתיימה.

אולי תוכלו להגיד שאני לוקחת דברים יותר מידי ברצינות, אך אני כבר הבנתי שלכל דבר בעולם יש משמעות. ואם זה לא ישפיע עליי עכשיו, זה ישפיע עליי אחר-כך, לטובה או לרע.

ובעצם, זה כבר לא משנה. אך בכל זאת, הרגשתי מין פחד. לא סתם פחד, פחד אמיתי. פחד נקי וכנה.

מה עורב לי בחוץ בעוד יומיים? מה עומד לקרות בעוד יומיים?

ואולי זה מחכה לי כבר עכשיו?

אני לא יודעת. אך אני חייבת לנקות את המהומה שנמצאת לה עמוק בתוך ראשי.

******

התקשרתי אליו. תאמינו לי, התקשרתי אליו הרבה.

שיחה אחרי שיחה, נשמע אותו ציפצוף מחריש אוזניים, ושיחה אחרי שיחה התייאשתי יותר.

מה באמת ראסל ניסה להגיד? למה הוא אומר משהו ומסתתר? הרי הוא כבר גילה את עצמו, ולא יכול להיות שהוא מנסה להסתיר משהו אך מגלה את שמו.

משהו פה חשוד. משהו פה חשוד ומאובק, ואני הולכת לנקות את העניין.

*******

הסתכלתי במכתב השני. כמה רציתי לחקור את מה שיש שם בפנים, אך ידעתי שאין לי אפילו קצה של חוט. אין לי ממה להתחיל בכלל.

או שאולי יש לי?

",אנשים באים

,אנשים הולכים

אך האם את יודעת

מי אחרייך עוקבים?"

הכתיבה של המכתבים מזכירה לי את לולה. אני ידעתי שהיא זאת שנמצאת בצידו השני של המסך.

אבל מה היא יודעת שאני לא יודעת? או שאולי היא שלחה את מי-שזה-לא-יהיה?

כל-כך הרבה שאלות צצו במוחי, ובגלל טיפשותי הרבה, לא יכולתי אפילו לנסות ולחשוב מה איתן.

*******

הוצאתי כל מה שיכולתי. תמונות, מסמכים, חפצים, הודעות, הוצאתי את כל מה שיש לי.

לא יכול להיות שזה קשור לפייר, הרי הוא הגיע בשביל מטרה אחרת. אך מצד שני, יש לו קשר מסוים לראסל, אבל אני לא יודעת אם פייר יודע בכלל מי זה ראסל.

ראסל יודע משהו והוא לא אמר לי מה. משהו על לולה. משהו מלולה.

ככל שהימים עוברים, הספירלה במוחי גוברת.

אך החלטתי שאין לי למה לשבת ולנסות לפתור את הפאזל אם חסרים לי חלקים.

השארתי את חפציי בביתי, והתחלתי ללכת לעבר ביתו של ראסל במהירות.

******

לא רציתי לקחת מונית. למרות היום השמשי הזה שבחוץ, העדפתי לצאת אל הקיץ השנוא עליי ולחטוף את השמש העוקצנית. 

בנוסף לכך, לא רציתי שנהגי המונית האדיבים יראו את פניי הכעוסות ואת עיניי הירוקות והלהוטות.

העדפתי לקחת את הזמן לפני שאני מתחילה במשהו.

הכל עובר כל-כך מהר, ולחשוב שרק לפני חודש וקצת החיים שלי היו רגילים לגמרי. רק לפני חודש וקצת הייתי עסוקה בדברים רגילים לחלוטין, כמו בגידות, גנבות, ולפעמים עזרתי לאנשים לפתור עסקאות לא סגורות. אני זוכרת את היום שבו פגשתי את אלן כאילו זה היה אתמול.

ולחשוב שלפני חודש אלן מתה.... ככל שהחקירה הזאת מתקדמת, אני מרחמת על אלן יותר. אלן אף פעם לא ידעה איך הבת שלה מתנהגת מאחורי המסיכה הפשוטה של "הנכדה המקסימה" שהיא לבשה. אלן לא ידעה מיהי לולה האמיתית, והיא לעולם לא תדע.

אך כל יום שעובר, אני ממשיכה להישאר מלאת תקווה. שאני אבודה לחלוטין או מיואשת לגמרי, אני חושבת על כמה טוב יהיה אם אני סוף-סוף אגלה את התשובה לשאלה הכל-כך מסתורית הזאת: 

למה?

ואני בטוחה שאלן תהיה גאה בי שם למעלה. אלן תהיה גאה בי, והמוכרות יהיו גאות בי. מישהו עוד ישמח שאני עשיתי זאת. אחרי הכל, גם אם מת וגם אם חי, אני מחשיבה אדם כאדם. ואני חושבת שגם בני אדם חיים יעריכו זאת. 

ולהגיד את האמת, נהפכתי לבלשית כדי לשרת אחרים, להפוך חיים של אחרים לשמחים הרבה יותר, או לפחות לעזור בתהליך המסובך הזה שנקרא "אושר".

********

המשכתי להתהלך בשעות הצהריים החמימות. התחלתי לאהוב יותר את השמש, אך לעולם לא האמנתי שהיא טובה. השמש היא חמה, השמש היא עוקצנית, ולעולם לא תוכל לדעת איך ואיפה היא תתקוף אותך.

אנשים תמיד אומרים שהאור הוא דבר טוב, אך האם הוא דבר טוב בהכרח?

מי הפך את האור לדבר עדין וטוב ואת החושך לדבר מפחיד?

אני כבר למדתי שלא הכל ברור באור.

ואז, זה קרה שוב.

סחרחורת תקפה אותי, הלכתי באיטיות, ניסיתי להישען בעמוד, אך נפלתי על ברכיי.

"הפעם זה לא הולך לקרות, הפעם זה לא הולך לקרות" אמרתי לעצמי שוב ושוב והחזקתי חזק בראשי.

לא עצמתי את עיניי, השארתי אותן פקוחות ככל שיכלתי. לא רציתי להתכחש לכוח, לא רציתי להיכנע, וידעתי שהוא רוצה שככה אני אתנהג. אסור לי בשום פנים ואופן להיכנע לפחדים שלי, לאימה שלי ולעבר שלי.

ופתאום, זה נעלם. אני עשיתי את זה. הצלחתי להתגבר על זה!

עוצמה וחוזק מילאו את ליבי, וידעתי שזוהי רק ההתחלה של מסע ארוך, אך כל מסע מתחיל בצעד אחד.

ביטחון עצמי מילא את ליבי, וידעתי שיש שם, עמוק בפנים, עוד מין יצור שגאה בי.

אבל האם זה לא מספיק כדי לשמוח?