לולה- הסיפור האמיתי

פרק 15- חיוכים ראשונים

האם אתם מכירים את הרגעים האלה, שאתם מרגישים כל כך בטוחים בעצמכם ולא מבינים שאתם טועים?

האם אתם מכירים את הרגעים האלה שאתם בטוחים שזאת הדרך הנכונה, אך באמצע הכל לא הגיוני וצריך לעשות הכל שוב?

כך אני מרגישה כרגע. אני מתחילה כרגע מהאפס.

אחרי כל החרטות והכאב הנפשי, החלטתי שנמאס לי. כל היום אחרי הרצח הגדול ישבתי ובכיתי על כמה שאני נוראית, מגעילה וטיפשה. אך אני צריכה לחזור לחוזקה שלי. 

אז אני מתחילה מהתחלה. כאילו שום דבר לא קרה. אני מאפסת את עצמי וחוזרת להתחלה. חוזרת למקורות שבגללם נכנסתי לתוך המערבולת הזו. חוזרת לרגע החורפי ההוא, הרגע ממנו יצאתי מהבית לכיוון בית הקפה. חוזרת לרגע בו פגשתי לראשונה את אלן.

כמה מוטיבציה הייתה בי בהתחלה. כמה אדישה הייתי. חשבתי לעצמי שזאת בטח רק עוד חקירה, ושאני אמצא אותה עוד שבוע, כמו כל החקירות הקטנות האלו שאני עושה כמעט בכל הקריירה שלי.

בהתחלה הייתי קשובה, הייתי יותר מפוקסת, הייתי יותר....שלווה. פחות מפוחדת.

אך עכשיו...עכשיו אני עייפה, אך לא מסוגלת לישון. עכשיו אני בודדה, רק אני נגד הרוצח האיום והשד המקולל. 

אז חזרתי למקורות. חשבתי שזה יעזור לי.

*****

לולה ויולט, בת 22.

נעדרה מסוף יוני. בלונדינית בעלת עיניים תכולות,חיוורת וצנומה.

סטודנטית לספרות כללית, עבדה כספרנית, גרה בדירה עם שותפים.

כותבת שירים דכאוניים ומצלמת רמזים קלים לפיענוח.

כאשר סבתה מתה, הרוצח השאיר מכתב שרשום בו "לעולם לא אפסיק לחשוב עלייך".

לולה היא צעירה שבורת לב, שחושבת שהיא מפלצת אזכרית ומכוערת. כמו כן, היא מושפעת רבות מהספר "פנטום האופרה"

מסקנות:

-לולה כנראה רוצה שיגלו כבר היכן היא מתחבאת, אך ממשיכה לחטוא ולהרוג.

-לולה היא הרוצחת\לולה קשורה לרוצח.

-לולה מבקשת מהרוצח להרוג אנשים ספציפיים, אם היא לא הרוצחת.

*****

ואולי אני כן אצליח לעשות את זה. אולי אני כן אצליח למצוא אותה בסופו של דבר.

ומעכשיו אני אבטיח לעצמי הבטחה: אם אני מוצאת את לולה, אני אשקם אותה, וביחד אנחנו נוכל להשתקם.

אני אשתקם מהסיוטים, ההתעלפויות והרגשות החזקים והבלתי רצויים, והיא....היא תתחיל עתיד חדש. עתיד טוב יותר בשבילה.

ועם חיוך ראשון על שפתיי לאחר זמן רב, הלכתי לנוח קצת, והפעם, בלי לקחת כדור. זה איכשהו מין שיפור קטן.

 *****

ועוד לפני שהצלחתי להירדם, שמעתי דפיקה בדלת. מי דופק בדלת בשעה כזו?

חשדתי בכך קצת. התחלתי להיות לחוצה. אני מפחדת שהמשטרה גילתה שאני מחביאה מהם מידע.

הלכתי על קצות האצבעות, שלא יהיה שום רעש מיותר.

הבטתי בשקט בעינית, ולא האמנתי למראה עיניי. ראסל עמד שם. פתחתי את הדלת.

"מה אתה רוצה ממני עכשיו?" שאלתי אותו.

"בקשר לשלשום....אני מצטער בקשר למה שקרה.... את מבינה, אני בן אדם נוראי. אני מנסה לחפש מישהי שאני באמת ארגיש חיבה אליה, ואני נקשר לבנות שלא מתאימות לי. ורוניקה, אני רוצה להיות איתך, באמת שכן, אבל..."

"תיכנס" אמרתי בקול כעוס.

ראסל ממציא תירוצים. אני בטוחה שהשיחה הזאת לא תוביל לשום מקום.

הוא התיישב על הספה ואמר: " ורוניקה, אני אוהב אותך. אני בחיים לא חשבתי שאני אומר את זה, כי בדרך כלל אני לא בן אדם רגיש למדי, אבל את....עושה לי משהו אחר.אני מרגיש מלא חוזקה ואומץ שאת לידי. אני צריך אותך, ורוניקה".

הוא המשיך להגיד דברים כאלו, אך מפה כבר לא הקשבתי.

"טוב, תעצור עם זה" אמרתי לו והמשכתי, "אני לא יודעת מה אתה מנסה להשיג בזה, כי הרי יש לך חברה"

"אבל את לא מבינה שאני צריך אותך?" שאל אותי ראסל.

הייתי חייבת לבדוק שזה נכון לי. אז פשוט נישקתי אותו.

זאת הייתה נשיקה ארוכה. חום מילא את החדר ופעימות הלב של שנינו גדלו. אולי זה שגוי, אולי זה לא נכון, אבל זה טוב לי. אולי עכשיו אתם שונאים אותי, אך האם תימנעו ממשהו שטוב לכם? האם תימנעו ממשהו שתדעו שיחזק אתכם?

ככה בדיוק הרגשתי. אולי זה צעד שיגרום לי לדברים גרועים יותר, אבל אני מוכנה להסתכן. אני במצב רע בכל מקרה.

 *****

הוא נשאר בבית שלי עד הבוקר שלמחרת. הרגשתי יותר טוב. ראסל הסתכל עליי וחייך. הרגשתי כמו ילדה קטנה ומעופפת, שכחתי לרגע את הכל, וחייכתי בחזרה.

"לא יאמן ורוניקה, את חוזרת לחייך" חשבתי לעצמי. פעם אחרונה שחייכתי הייתה בקבר של אלן, לפי מה שאני זוכרת.

אבל כנראה שטעיתי. לא הייתי צריכה לשמוח יותר מידי.

הוא הדליק את הטלוויזיה, ואז ראיתי את הדבר ששינה את כל מצב רוח הטוב שלי.