לולה- הסיפור האמיתי

פרק 56- דין

ישבתי על המיטה באכסניה והבטתי בהודעה שהרוצח שלח לי והפתק בו רשמתי את כל הרמזים הקשורים להודעה (שני אלה נמצאים בפרק 52). הבטתי והבטתי בהם אך עדיין לא הצלחתי להתרכז.

אלו הם חלק מהחסרונות שקיימים ב״שגרה״ משונה כמו שלי. אולי מרוב שאני מתרכזת כל-כך הרבה, אני כבר לא יכולה להתרכז יותר. אולי מכיוון שיש לי יותר מידי רמזים מתוחכמים מול העיניים, אני מרגישה מבולבלת, אבודה ומטופשת בעיקר. אני מתאמצת, משתדלת וכמעט מאבדת את כל הקריירה הבינונית שיש לי רק בגלל שהטלתי אתגר עצום על עצמי ועל כתפיי הקטנטנות, ובנתיים, כל מה שאני עובדת בשבילו עכשיו הוא רק רמזים ועוד רמזים. האם זה מה שבשבילו אני מסכנת את כל מעמדי? האם אני מסכנת את כל הישרדותי המוצלחת בעיר המשכרת הזו רק בשביל זה?

אתם בטח שואלים את עצמכם הרבה שאלות עכשיו, וזה אולי מבלבל אתכם לגמרי. דבר ראשון, אל תדאגו, גם אני כבר מבולבלת לגמרי מעצמי. דבר שני, אני חייבת להתוודות, יש משהו קטנטן שלא סיפרתי לכם.

בזמן שאני מתמודדת עם המלחמות האלו נגד עצמי, אני גם מדברת בהודעות עם לקוחות שכבר היו לי, אבל זה לכמה דקות קטנות ולא יותר. הרי אחרי הכל, אני גם מנסה להציל את מעט הקריירה שעוד נותרה לי. למרות שעכשיו זה נראה כאילו גם היא תרד לתהום מכיוון כל שלטי ההיעדרות שנמצאים באיזור.

אבודה ומבולבלת ישבתי על המיטה הדי חדשה הזו של האכסניה. ניירות וחפצים היו סביבי והמוח שלי שט מנושא אחד לנושא השונה ממנו לגמרי. בטני חשה כמו הר געש המחכה להתפרץ, כאילו אני חייבת משהו שירגיע אותי. חשבתי עליה, על לולה, חבויה בשום מקום ומתאמנת עם אקדח יד שיש לה. חשבתי על השד ההוא שרק מחכה לי שאוותר, אבל פתאום לא נראתה שום הזדמנות אחרת.

אני כל-כך רוצה שהוא יקח אותי, שהכל יגמר פתאום ואני אחזור אחורה, לבית שלי במינכן, ולא אברח משם לעולם. התחננתי שהוא יקח אותי, אבל המחשבה הזו עליה לא יצאה לי מהראש.

זרקתי את כל החפצים מהמיטה וצנחתי על המזרון הקשיח. עצמתי את עיניי, בתקווה שהדמעות הקטנות שהתחילו לצוץ לא יצאו החוצה. ראשי כאב בחוזקה ולחשתי לעצמי שאני חייבת לישון. הרגשתי איך גופי לאט לאט משתתק, מכף רגל ועד ראש, איך אני חוזרת לתוך ענן שחור של המתנה וצפייה, הרגשתי איך משהו עוקצני נוגע בעורי, ו......

דפיקה בדלת.

קמתי כמה שיותר מהר למרות העייפות שהתחילה להשתלט עליי והכאב ראש שחזר לקדמותו, העפתי את כל החפצים כמה שיותר הצידה (הרי מי יודע מי זה יכול להיות), ניסיתי להיראות ערנית ולשלוט על עצמי ופתחתי את הדלת. מי יכול לרצות אותי באכסניה הזו בדיוק?

ואז, ראיתי אותו. היו לו עיניים כחולות כהות ושיער חום כהה, אך לא כהה מידי. אפשר להגדיר את כ....גוון די מושלם, לא כהה מידי ולא בהיר מידי, משהו שלי קשה לתאר. הוא היה מאוד חיוור (אפילו יותר ממני), אך זה לא גרם לאופיו החיצוני לאבד מערכו. לא הבנתי כל-כך מיהו האיש העומד מולי, אך משהו בו מצא חן בעיניי.

״סליחה, אני ממש מצטער על ההפרעה אבל נגמרו לי השקיות הקטנות של הסוכר בחדר שלי ותהיתי אם יש לך אחת או שתיים ו...״

״זה בסדר, אני בטוחה שיש לי כמה, בוא תיכנס״ אמרתי לו במהרה.

הוא נכנס וסגרתי את הדלת אחריו. היה לו מבטא בריטי כבד, מה שכבר חשף שהוא גר באנגליה. בנוסף לכך, כל הנימוקים והגימגום הקטן שלו הראו שהוא אדם קצת ביישן ודאגן. אולי באמת אני צריכה להתיידד עם בחורים כאלה, לא עם בחורים אגרסיביים ושוברי לבבות מלאים באגו עצמי.

״אני ממש מתנצל על ההפרעה, באמת שלא התכוונתי להפריע לך, פשוט אני די מכור לקפה ונגמרו לי כל השקיות הקטנות שהם מחלקים. אני אלך מיד״ הוא אמר במהירות.

״זה בסדר גמור, להיפך, אתה יכול להישאר,״ אמרתי ואז המשכתי בקול יותר חלש ומהיר ״אולי חברה היא מה שאני זקוקה לה כרגע״.

״את צודקת, אולי באמת זה מה שצריכים אנשים שחיים לבד באכסניה. גם אני כזה. דרך אגב, אני דין קורניל, אומן בריטי. ומי את?״

״אני.......אני אמליה, כתבת גרמנית. יש לי כתבה נורא מסובכת הקשורה לאיזור, זה קצת מוריד לי את המצב-רוח שחשבתי שיהיה לי בעיר כמו פריז״.

היה לי כל-כך כואב לשקר לו, אך הייתי חייבת. לא משנה כמה מקסים הוא נראה, אסור היה לי לומר לו. עוד חיסרון בעבודה כה משונה כמו שלי.....

ובכלל, כיצד הוא הצליח לשמוע מה שאמרתי בלחישה כה קטנה? אולי האיש הזה הוא יותר מידי מיוחד. לצערי, זה מצא חן בעיניי עוד יותר.

״הממממ... מעניין. אני באתי לפה כדי לשאוב השראה, אני צייר מתחיל ואני מחפש פה משהו שיגרום לי להתרגש ולהכניס את זה לתוך הדף. ואני חייב להגיד שהשיער שלך הוא לא משהו שרואים בכל יום״.

פתאום נזכרתי שהשיער שלי הוא בלונדיני עם קצוות כתומים. ״תודה רבה, זהו רק ניסיון להוציא אותי מהשגרה המתישה הזאת של עיתונאית״.

״למען האמת, אני חושב שעיתונאות היא גם אומנות. כתבים כמוך מעבירים את המתרחש מהזוית שלהם וזה די מעניין אותי״.

״ובכן, גם אני חשבתי ככה ובאמת שהייתי מוכנה להיכנס לזה, אבל יש כתבות שדורשות ממך כל-כך הרבה מאמץ..״

״כן... ובכן, עכשיו אלו הן השעות שאני הכי מרוכז בהן, לכן אני חייב להתחיל לעבוד. אני נמצא בחדר מולך, אמליה, ואם את צריכה משהו את תמיד יכולה לבוא לדבר איתי״.

״תודה רבה לך, שיהיה לך בהצלחה״ אמרתי וחייכתי אליו.

״תודה, גם לך״ הוא אמר, חייך בחזרה והלך.

הוא גרם למשהו בתוכי להתעורר ולא לחזור לעייפות הזאת. הוא גרם לי לחזור ולצחוק, גם בגלל שהוא בחור כל-כך מקסים, וגם בגלל שהוא שכח משקיות הסוכר.