לולה- הסיפור האמיתי

פרק 44- התארגנות

אומץ. חוזקה. נחישות. כוח. לא היה לי יותר מה לעשות.

אני חושבת שלרגעים כאלה חיכיתי כל חיי. חיכיתי לרגע הזה, שבו יש לי הזדמנות שאני יכולה לנצל ולהיות מי שאני באמת, לחוות את הנקמה הזאת באגת'ה ובראסל, לגרום לליבם להתפוצץ כמו פצצת דינמיט. אני רק צריכה למשוך את הידית והם יתפוצצו. אלו הם הרגעים שאני שמה את הקריירה הרצינית שלי בצד ומראה מי אני באמת. אני מחזיקה בלב שלי שנאה כה גדולה לשני בני-אדם שאני מכירה פחות מחודשיים, אז כבר לא אכפת לי מה פייר מתכנן. אני רק רוצה לראות אותם חווים את מה שחוויתי כל יום. את הבושה, את הכאב, את הפחד, את שיברון הלב הגדול.

אני יודעת שזה לא קשור לקריירה שלי. אני לא חושבת שזה הולך להיות קשור ללולה. אבל למרות כל הביטחון הזה, היה שם אי ביטחון.

אתם כבר מכירים אותי, בערך. אני חושבת שלכל דבר יש סיבה, גם אם אין לו משמעות. אולי בעצם יש משמעות למה שפייר יעשה. אולי אגת'ה היא אינה הסיבה היחידה למה שהוא עושה.

אני צריכה להיזהר. המשטרה כבר אחריי (אני לא מאמינה שעברו כבר שבוע-שבועיים מאז המקרה ואני עוד לא בבית הכלא!). החיים נהיו קצת יותר קשים עכשיו. לכל דבר שאני עושה יש משמעות.

כל דבר שאני עושה, מישהו עוקב אחריי. גם עכשיו. לא משנה אם זו לולה, המשטרה או הצל שלי. מישהו. תמיד. שם. צופה בי.

אולי זו טעות, אולי זו הצלחה, אולי זאת רק הסחת דעת. אולי אפילו מלכודת. הכל יכול להיות בעולם כה גדול. עולם כה יפה, עולם כה מקסים, אך מאז שיצרו לכל דבר טוב גם דבר רע, אנשים מטמינים מלכודות בתוך כל דבר שנראה כמו יפה וטהור.

תנו לי לתת לכם את הדוגמה שהכי מציקה לי עכשיו: ראסל. כמה מלכודות בתוך אדם שנראה כה מקסים. כמה שקרים בתוך אדם שנראה תמים לגמרי. בסוף, כולם אותו דבר. הכל אותו דבר.

אבל כל סוף הוא התחלה של משהו אחר. אני עדיין מקווה שאחרי כל סוף מר, אנחנו מתחזקים יותר ויותר ומבינים שמגיע לנו משהו יותר טוב. הרבה יותר. ואם נאמין ונמשיך להתמיד בזה, הטוב הזה יגיע. מהאדם בעל השיער הזהוב והעיניים השקרניות, אני אשיג מישהו טוב יותר. איש ביישן, שותק. אני מחפשת איש קר שאני אוכל לפתוח את ליבו. כך הרגשתי שזה היה עם ראסל, הרגשתי כאילו אני מכירה לו עולם אחר לגמרי והוא יחליט להיפרד מאגת'ה, רק בשביל האישה המיוחדת שנקראת "ורוניקה וינטר". אך אן מה לעשות, טעות מרה הייתה בידי.

******

שכבתי בתוך מיטתי הקשה. פעם היא הייתה רכה יותר, אך ככל שהימים עוברים כבר קשה לי לישון. תמיד יש את התחושה הזאת שמישהו צופה בי כשאני ישנה, אך אני סך הכל רוצה שהאיש הזה יעזוב. לפחות....לרגע אחד.

לא ידעתי מה הולך לקרות, אבל ישנתי כבר עם הבגדים שאני אלבש מחר. ידעתי שאני לא אצליח בכלל להתארגן בבוקר. לבשתי את המעיל הדק שלי שבתוכו היו כיסים רבים. שמתי על השידה את כובעי השחור, ושמתי בכל כיס אפשרי את הדברים הבאים:

- כסף. כסף לשעת חירום. כי מי יודע מה יכול להיות.

- פתקים קטנים ועט. אני חייבת לרשום מה שקורה.

-מפתחות לבית שלי ולבית של אלן.

-ניסיתי לקחת איתי את הראיות, אך לא היה להן מקום. רשמתי על אחד מהפתקים רק את כלי הנשק, כי זה, לפי דעתי, הדבר שיהיה הכי נחוץ.

- הפלאפון שלי. אני חייבת לקחת אותו, הרי דייזי צריכה לעזור לי.

-חוט ברזל לפריצת דלתות.

ניסיתי לחפש עוד דברים שיהיו חיוניים לי להרגע, אבל לא מצאתי עוד. ידעתי שאני לא אוכל לסחוב את התיק שלי, כי אולי אני לא אצליח לפעול שאני עם התיק בידי כל הזמן.

משהו היה קצת חשוד לי, אך החלטתי לזרום עם זה. מה שיקרה, יקרה.

Que sera, sera!

ישנתי במיטתי וחיכיתי למחר. חיכיתי למחר שיבוא, כי אני יודעת שהוא מחכה גם לי.

-------------------------------------------------------------------------

מצטערת מצטערת מצטערת שלא עידכנתי כל-כך הרבה זמן, החופשה הזאת שיגעה אותי XD

אבל אל תדאגו, שהשגרה תמשיך אתם תקבלו מה שמגיע לכם.

ואולי מה שחיכיתם לו?