התהלכתי בשקט בתוך הביוב. הריח היה מצחין, כמובן, אך אין מה לעשות. פה, מתחת לאדמה, כשאף אחד לא רואה, שם אנשים מחביאים את האשפה. אני לא חושבת שזו רק האשפה החומרנית שלהם, אולי גם את ה"אשפה" של האופי שלהם הם מחביאים עמוק בתוך האדמה.
המחשבה שלי רצה. לא היה לי שום רעיון להתחמקות. הייתי יכולה לסבול פה עוד הרבה זמן, הייתי יכולה להישאר פה עוד הרבה זמן. אבל אני יודעת שהם תכף יבואו וימצאו אותי.
ניסיתי לתקשר עם דייזי, אבל בקושי הייתה קליטה. אז התחלתי ללכת בהליכה מהירה לעבר הכיוון הצפוני, בתקווה להגיע לאנשהו. היה בי צמא ורעב גדול. אני לא יודעת אם אני באמת יכולה להגיד שהרגשתי כמו חייל בשדה הקרב, כי חיילים מרגישים הרבה יותר כאב ממה שאני מרגישה בפנים, אך יכול להיות שזאת הייתה התחלה של הרגשה כזאת.
היה בי געגוע לעבר. לעולם לא דמיינתי שאני אהיה בביוב ואתחמק מהחוק. גם בחלומות שלי (או בסיוטים שלי) לעולם לא חשבתי שבאמת יקרה משהו כל-כך הזוי וכל-כך משונה. אך אין מה לעשות, אני צריכה כבר להפנים שאלה החיים שלי. נכנסתי לחקירה לא נורמלית, ואני צריכה לחיות את החיים הלא נורמליים האלה. אם זה המשחק, אני אמשיך לשחק אותו. אני לא אחת שמוותרת כל-כך מהר.
******
הזמן עבר לאט. כל שנייה נראתה לי כמו נצח מתחת לכל הרעש שיש מעליי.
בביוב ההוא לא היו יותר מידי רעשים. לא הייתה דדמה מוחלטת, אך לא היה רעש מחריש אוזניים. גם אחרי כל הזמן ש"ביליתי" פה, המקום הזה עדיין נשאר המקום ההוא שכולם מחביאים בו את האשפה שלהם. וכל מה שאני צריכה לעשות זה לברוח ולהאמין. האמונה תמיד חשובה לי, בכל דבר שאני אעשה.
ללא אמונה הייתי כבר צוללת ממזמן לתוך הפחד שלי. תשכחו מזה, אני כבר ממזמן צללתי לתוך הפחדים שלי, הרי על מי אני עובדת?
אני מרגישה שהמרדף הזה הוא חלק מהברחה של הפחדים שלי. אני מרגישה איך האומץ, הנחישות וכוח הסבל שלי באמת יכולים להתגבר על זה, במיוחד עכשיו.
והנה, עוד עכברוש שזז מצד לצד. כל רעש פה מבהיל אותי, כי אני תמיד מרגישה שעוקבים אחריי. גם אם זה המשטרה, או הרוצח, או אולי לולה, או אולי.... אני. אני יודעת ששום אומץ לא יצליח לגבור על התחושה המטריפה הזאת.
ועכשיו, שאני חושבת על זה, הם תכף יכולים לבוא. "מחשבה יקרה, הזמן שלך להפציע עם רעיונות הוא עכשיו!" אמרתי לעצמי, אבל לא יכולתי לחשוב על שום דבר חוץ מלהיות בשקט.
ובדיוק שאמרתי זאת לעצמי, דייזי איכשהו הצליחה להתקשר. מהר הרמתי את הטלפון הנייד וידעתי שאסור לי לדבר הרבה, לכן פשוט הקשבתי לה:
"ורוניקה? את פה? טוב, אין לי הרבה זמן, אבל אם את שומעת את זה אז תקשיבי טוב טוב: חלק מחפשים אותך בסימטאות, חלק נכנסו עכשיו לביוב וחלק מתחילים לחפש פה עדים. אני לא בטוחה אם הם ראו אותי מציצה מהוילון ואני מקווה שהם לא יבואו. בכל מקרה, את תכף כנראה תגיעי לשני מנהרות בתוך הביוב -ואל תשאלי אותי איך אני יודעת!-, תעברי בשמאלית ותמשיכי עד שתיראי עוד פתח של ביוב. תצאי ולואיס יחכה לך, אני....."
ואז הפסיקה הקליטה. הטלפון התנתק והבנתי שיש לי יתרון, אך שהם בתוך הביוב. ניסיתי לאזור את כל הכוחות שהיו לי והתחלתי לרוץ. ניסיתי גם להישאר בשקט, אך לא יכולתי. ניסיתי להיאבק בצמא ותחושת הרעב שהייתה לי, ניסיתי להילחם בפראנויה הגדולה שיש לי, ופשוט לרוץ. לרוץ לעבר לואיס, לרוץ לעבר החופש.
אני עוד אראה לפייר הזה מי צודק. הצדק והחופש נשארים אצלי, הוא יכול לקחת את השאר. ואני אנסה לא לנקום בו, אבל אני רק אנסה. כל הבגידות האלה גרמו לי לכאב ראש נוסף.
******
הנה, הגעתי למנהרות. ניסיתי להזכיר לעצמי כל הזמן להיכנס למנהרה השמאלית, גם כדי לשמור על שפיות (הייתי פה בערך שלוש שעות ואני באמת מתחילה לאבד את עצמי) וגם כדי לא לעשות טעויות. היה ליד הביוב שביל צדדי, וכל פעם שהמשכתי ללכת הוא נהיה דק יותר ויותר. והמנהרה הייתה השיא.
על קצות אצבעותיי התאמצתי ללכת. ניסיתי לאגור את הכוחות שעוד נותרו לי ופשוט להמשיך ללכת מהר. התלכלכתי קצת, לצערי, ואם מישהו יראה אותי, הוא ידע שהייתי בתוך ביוב.
ופתאום, שמעתי צעדים אחריי. ידעתי שאסור להביט לי לאחור, אבל זה היה הם. שמעתי לחישות וקולות עבים וצרודים. ידעתי שהם מאחוריי. כל המאמץ שלי היה לשווא.
ניסיתי להתאחד עם החשכה שהייתה בתוך המנהרה ופשוט להיעלם בתוכה. לא היה לי עוד מה לעשות.
"אני חושב שהיא פה" מישהו לחש וציחקק. אם זה היה פייר, הייתי מכה אותו עם צינור ברזל באותו הרגע. אבל הייתי חייבת להיות בדממה מוחלטת כדי שלא יתפסו אותי.
המנהרה הגיעה לסופה והשביל חזר להיות קצת יותר עבה. הבטתי מעליי וראיתי את חור היציאה כמה מטרים אחריי. זה חייב להיות הסוף.
רצתי וניסיתי לא להתנשף כדי שלא ישמעו אותי, אבל לא יכולתי. רצתי במהירות גדולה וידעתי ששמעו אותי. "ורוניקה! ורוניקה!" שמעתי אותם קוראים ושמעתי קולות ירייה מאחוריי, אך לא שמתי לב לאף אחד מהם. זה היה הסוף ואין לי עוד זמן לבזבז.
למזלי, פתאום נכנס בי מרץ של אנרגיה והצלחתי לטפש כמה שיותר מהר לסגור את פתח הביוב. האויר הנקי חזר סוף סוף אליי וראיתי את לואיס בתוך מכונית חדשה לגמרי. רצתי אליו והתיישבתי לידו.
"תתחדש על הרכב. אה, ומצטערת על הישן" אמרתי לו לאחר שהתנשפתי לכמה דקות.
"וואו. זה כל מה שיש לך להגיד אחרי כל מה שעברת? יש בך משהו שאף אחד לא יכול להסביר!" הוא אמר בהתפעלות.
"אני לא יודעת אם אתה אומר את זה לטובה או לרעה, אבל אני חושבת שזה פשוט חוזקה. או אומץ משולב עם פחד". אמרתי לו והתחלתי לגחך.
"זה הגיוני בכלל?" הוא שאל בעודו הסתכל עליי במבט מוזר.
"שום דבר פה לא הגיוני, לואיס, ואני חושבת שכבר ראית את זה" אמרתי לו וחייכתי.
"את באמת משהו ממש מיוחד" הוא אמר והתחיל לנסוע הרחק משם. הוא נסע לתוך הערב שכבר הגיע, נסע איתי לתוך הפקקים העמוסים, כאילו לא קרה הרגע כלום. ניסינו לא לדבר אחד עם השני, כי הוא ידע שאם אני אגיד לו הרבה- זה יהיה יותר רע אחר-כך.
אולי זה נגמר, אבל זה לא הסוף. זה לא הסוף של הטירוף הזה. אני לא יודעת מה קורה לי, או מה קורה בעיר הזאת ואני מנחשת שיש הרבה שיודעים.
אני פשוט אשחק את המשחק. המשחק שהחיים רוצים שאני אשתתף בו.
אולי המשחק שלולה רוצה לשחק איתי?
YOU ARE READING
לולה- הסיפור האמיתי
Misterio / Suspensoורוניקה וינטר, חוקרת פרטית שגרה בפריז, אף פעם לא ניהלה חקירות יותר מידי מסובכות. אך יום אחד, היא מקבלת שיחת טלפון שמשנה לה את כל החיים... בחקירה הזו, היא מחפשת אישה נעדרת בשם לולה ויולט, שבזמן היעדרותה היא שולחת מכתבים לורוניקה ורוצחת את קרוביה. תו...
