התעוררתי עם חיוך. היה משהו שגרם לי להבין שהכל עוד יכול לקרות. כל העליות והמורדות של חיי גורמות לי ל"דה ז'וו" מדהים ביותר. אני בטוחה שכבר נקלעתי למצב הזה כל-כך הרבה פעמים, עד שאני כבר לא יכולה לספור. אך עדיף להישאר במצב הזה מאשר להישאר במצב מדוכדך כל הזמן, לא כך?
הרגשתי אומץ ובטיחון. קיוויתי בכל ליבי שההרגשה הזאת אינה זמנית. בכל מקרה, יש לי הרבה דברים לפתור בכה מעט זמן. אך, הבעיה העיקרית היא שאין לי מספיק חומרים, לכן אני צריכה לשבת ולנסות לחשוב על כל מעשה של כל אדם והמחשבה שמאחורי המעשה.
*****
ממה להתחיל? אני כבר לא באמת יודעת, אבל אני אנסה להישאר בכיוון.
ניסיתי לחשוב, אך שום דבר לא הגיע. ניזכרתי בכל מה שעברתי. הקבר של אלן, הדם במחסן של חנות הספרים, השלטים המתנופפים ברוח עם כל מילות האחווה הצורמות, הנשיקות הקטנות שלי עם ראסל, הנשקים, את ראסל מעשן במרפסת. את פייר עם המבט הנקמן שלו, את החיוך הפלרטטן של דייזי, את לואיס ואני בחדר הקטן בבנק, את כל הסודות שהחבאתי, החלומות על ילדה קטנה ובלונדינית, מסכות, אכזבות, ו.....
הייתי חייבת להישאר אדישה. אבל לא יכולתי.
דייזי יכולה לעזור לי, לואיס יכול לעזור לי. הם בורים לעזור לי כי הם יודעים שיקרה משהו. ראסל ניסה להזהיר אותי, אבל אני יודעת שאני חייבת ללכת לעבר כל דבר, גם אם זה יעלה לי במוות.
ופייר..... אוי פייר, מה אני יכולה עוד להגיד? השטויות שלו עוד יכולות להוביל אותי לצרות נוראיות.
עמדתי לגשת לתיק שלי ולהוציא הוכחות כלשהן, אבל הבנתי שאני לא זקוקה להן. לא כרגע.
כל מה שאני יודעת הוא שכנראה מחר, אסור לי בשום פנים ואופן לעבור אל מול הבית של ראסל,דייזי ולואיס. דייזי תדווח לי, לואיס בטח ינסה לעזור לי, אני מרגישה בטוחה. אבל לא לגמרי.
ומאיפה ראסל שמע את זה? אני לא יודעת, אבל אני חושבת שאני אגלה בסוף.
(כמה נמאס לי מהעבודה הזאת)
*******
רוב שעות היום שלי עברו בהודעות טקסט עם דייזי ולואיס. הם התחילו לעקוב אחרי ראסל ולפתח רגשות עוינות לגביו. אני לא רוצה להרוס חברויות, אך אולי זה מה שצריך.
הוא מסתיר משהו. זה ברור מאליו שהוא מסתיר משהו. התנהגות כמו של אגת'ה, שאפילו חובבנים כמוני יודעים שאסור לעשות.
רגע, אולי הוא לומד מאגת'ה? אבל מאיפה אגת'ה משיגה את המידע? והסימטה ההיא שהם הלכו אליה! לאן היא מובילה?
הדבר הרע הוא, שאני לא זוכרת אפילו מחצית מהדרך. ידעתי שאני הולכת להתחרט על רגשות הנקמה העזים שהיו לי ביום הזה. אך הדבר הטוב הוא שהמוח שלי עובד.
אני מרגישה בטוחה. אני לא יכולה לשקר.
אתם מכירים את הרגעים שאלו שאתם מרגישים בטוחים כל-כך, אך גם חשופים ופגיעים באותו הזמן? ההרגשה הזאת שמישהו מגן עליכם, אך אתם מפחדים שהוא יפנה את גבו ויום אחד הוא פשוט ילך ותישארו בלי הגנה? כך הרגשתי.
אני אוהבת את לואיס ודייזי מאוד, אך לפי נסיוני, ידעתי שאסור לי לסמוך על אף אחד. כמה שאני רוצה לסמוך עליהם במאה אחוז, אני פשוט לא יכולה. רק האל יודע מה יכול לקרות פתאום.
ואז, פתאום, הטלפון צילצל. הרגשתי את המתח בתוכי, אבל שוב אמרתי לעצצמי שאסור לי לברוח.
"ורוניקה וינטר מדברת, מי זה?" שאלתי בקול המנסה להתחמק מהפחד שבפנים.
"ורוניקה, תירגעי, זה פייר" הוא אמר והמשיך, "זוכרת את מה שאמרתי לך? אז מחר אני צריך לפגוש אותך. יש לי תוכנית שהיא בחיים לא תשכח. אני מבטיח לך ורוניקה, זאת הולכת להיות חוויה". הקול שלו היה מאושר יותר מהרגיל, כאילו הוא הולך לתפוס אותה ברגע הכי לא נכון, כאילו הוא תופס אסיר ונותן לצדק לנצח.
ציחקקתי קצת והוא התחיל לחוק גם, ואז אמרתי "אני לא יודעת מה אתה מתכנן, אבל אני יכולה לעזור. באיזה שעה והיכן לפגוש אותך?" שאלתי בקול שדי הדחיק את הפחד שבאמת הרגשתי.
"מה דעתך על השעה 12:00 בדיוק, ליד הבנק שבו עובדת אגת'ה?" הוא שאל .
"זה נשמע לי בסדר גמור" אמרתי לו בקול קצת מהסס שחשף טיפה את פחדי,אך אני לא חושבת שהוא שם לב.
"אם כך, ערב טוב לך ורוניקה, אני אראה אותך מחר" הוא אמר וציחקק.
ניתקתי את הטלפון וידעתי שמשהו הולך לקרות. השאלה היא מה מחכה לי שם בחוץ.
YOU ARE READING
לולה- הסיפור האמיתי
Mystery / Thrillerורוניקה וינטר, חוקרת פרטית שגרה בפריז, אף פעם לא ניהלה חקירות יותר מידי מסובכות. אך יום אחד, היא מקבלת שיחת טלפון שמשנה לה את כל החיים... בחקירה הזו, היא מחפשת אישה נעדרת בשם לולה ויולט, שבזמן היעדרותה היא שולחת מכתבים לורוניקה ורוצחת את קרוביה. תו...
