התעוררתי למשמע קולות השעון המעורר בפלאפון שלי. שעה שבע בבוקר, השלושה עשר ביולי. היום שלפני.
השקט שלפני הסערה שתתחולל במוחי מחר.
בעצם, הסערה הזאת עדיין שם. היא תמיד הייתה שם, תמיד נדדה מאזור אחד של מוחי לאזור אחר, לא נפסקת לעולם. מאז ומתמיד אחזה בי תחושה זאת, התחושה שכבר אין לי זמן לחשוב ושכדאי לי לוותר. אך אני לא מוותרת, כבר נכנעתי ללחץ העצום יותר מידי.
כל יום נוספים עוד דברים לרשימה, שאני חושבת שהכל כבר נגמר, מתחיל משהו אחר, אתגר חדש שאני צריכה לעבור אותו.
אבל לעיתים, יש בי מין תקווה.
יש בי מין תקווה שהכל יגמר בסוף, יש לי חלומות שאני אמצא את לולה, ולולה תבין כמה הדרך שלה שגויה, ושהיא תמצא מישהו יותר טוב מראסל.
אך הדרך לשם ארוכה.לפעמים אתה רוצה לעזור, אך הקורבן בטוח שהוא יסתדר, ואט אט הוא מתקדם לנקודת השפל, עד שהוא לא יכול יותר.
כל החקירה הזאת הרגשתי יותר בתפקיד שומרת מאשר חוקרת. שומרת על אלן, שומרת על לולה....ושומרת על עצמי. גם השומרת צריכה שומר.
אז...מה עוד נותר לי לעשות?
***
המשכתי במה שעשיתי לפני שהלכתי אל ראסל.
לקחתי את הסכין, והבטתי בו קצת.
כמה רציתי לדקור את ראסל בסכין זה כרגע.
אני מרגישה שהוא לא רק בגד בחברה שלו, אלא גם בלולה.
לולה נתנה לרגשות שלה לצוף, רואים שהיא מתה מבפנים להשיג אהבה.
לולה היא בחורה חלשה. חלשה מידי.
ואולי היא נותנת למחשבות שלה לנצח. אולי גם היא נאבקה בהן, כמוני, אך היא נכנעה. היא נשאבה אל תוך ספריה בלי לחשוב, היא העדיפה את הכוח יותר מאשר את התבונה.
היא העדיפה את האקדח.
***
המשכתי להסתכל בתמונות.
עברתי מרובה לרובה, עד שהגעתי לסכין.
זה היה הסכין. אותו הסכין שקיבל ראסל.
ואז הרגשתי סחרחורות שוב.
הרגשתי צמא כבד לפתע, וצעדתי בכבדות לכיוון הברז. כבר לא אכפת לי אם אשתה מי ברז או מים טהורים.
ופתאום, הרגשתי כאילו אדם שם מן חוט דמיוני מול רגליי, ונפלתי בכוח לרצפה.
ראיתי רק את החושך, ושמעתי רק לחישות קטנות:
"מחר.מחר.מחר.מחר"
YOU ARE READING
לולה- הסיפור האמיתי
Misterio / Suspensoורוניקה וינטר, חוקרת פרטית שגרה בפריז, אף פעם לא ניהלה חקירות יותר מידי מסובכות. אך יום אחד, היא מקבלת שיחת טלפון שמשנה לה את כל החיים... בחקירה הזו, היא מחפשת אישה נעדרת בשם לולה ויולט, שבזמן היעדרותה היא שולחת מכתבים לורוניקה ורוצחת את קרוביה. תו...
