עוד יום חדש. השאיפה לעתיד מתגברת בכל יום שעובר. זה אולי נראה לכם כמו דה ז'וו, שכל יום הוא אותו הדבר בדיוק, אבל לי זה לא ככה.
אז נכון, אני חוזרת על עצמי במשפטיי ותקוותיי. אני אומרת זו רק כדי להבהיר את התשוקה הזאת שבוערת בי לעתיד טוב יותר וחשיפת כל הצדדים של הסיפור האמיתי. הסיפור האמיתי של לולה, שאותו אני חווה- איתה או בלעדייה.
עוד כשהייתי נערה, אפילו ילדה קטנה, הייתי חולמת על להיות בלשית. הייתה לי מחשבה שונה הרבה יותר משל אחרים.כשלאחרים משהו היה נראה מסובך, אני הייתי עושה אותו בדרך אחרת. אמרתי לעצמי שאסור לי להיתקע במקום כמוהם. אולי בגלל זה יש לי שאיפה לשלמות הגדולה הזו, שאני אגיע לסוף והכל יסתדר.
בכל מקרה, החקירה שלי נמשכה. כפי שאמרתי לפני כמה פרקים, המטרה שלי היא לואיס. אני חייבת לתפוס אותו, בלי שום הסחות דעת הפעם.
כשהגיעה שעה קצת יותר נורמלית משש בבוקר, התקשרתי לנייד של לואיס.
"הלו?" הוא אמר לי בקול חצי עייף.
"שלום, זו ורוניקה. הערתי אותך?"
"לא, ממש לא. פשוט...השגרה קצת מתישה, את יודעת"
"אתה מבין למה אני חוקרת? פה גם ברגעים הכי גרועים אף פעם לא משעמם" אמרתי וצחקתי. הוא צחק גם.
"טוב, היכן אתה עכשיו?" שאלתי אותו בקול מודאג. התפללתי בליבי שהוא אינו בעבודתו.
"עכשיו אני בדרך לעבודה. למה?"
"אני צריכה לדבר איתך על כמה דברים" אמרתי לו והמכשתי, "בנוסף, אנשים מתחילים לזהות אותי פה ואני צריכה לעבור אכסנייה".
"אוקיי...אני לא יודע מה אני יכול לעשות. אולי אני אגיד שאני חייב ללכת מוקדם, אני אראה כבר מה יהיה. אין משהו אחר שאת יכולה לעשות? דברת כבר עם דייזי?"
"כן, דיברתי עם רוב הדברים על דייזי. אבל זה בסדר אם אתה לא יכול עכשיו, אני חושבת שאני אסתדר איכשהו עד אז".
"בסדר, אז אני אתקשר אלייך שאני אחזור ואת תגידי לי איפה את"
"אין בעיה, להתראות" אמרתי וניתקתי את השיחה.
*****
יצאתי מהאכסנייה. ארזתי את כל חפציי בתוך המעיל והתי שדייזי נתנה לי. הייתי לבושה בחולצה לבנה, ג'ינס די שחוק וקרוע, מגפונים שחורים והכובע השחור שלי. הרגשתי כמו נערה שמנסה להרשים מישהו, או אולי הומלס, אבל העיקר הוא שלא יזהו אותי.
החזרתי את המפתחות לאישה די מבוגרת שעמדה בדלפק. היא הביטה שוב בתמונה שנתנו לה, אבל היא לא הייתה בטוחה. לא אמרתי לה דבר, פשוט הבטתי בה לשנייה ויצאתי החוצה. לפי דעתי, היא הולכת להתקשר למשטרה. אני חייבת לעבור רובע.
רציתי לשבת בתחנת אוטובוס, אך פחדתי שאם אני אשב שם יותר מידי המשטרה תבוא. רציתי גם, מצד שני, לנסות לצפות באישה מהדלפק ולראות אם היא מחייגת או לא. אבל רק ליתר ביטחון, בחרתי באפשרות הראשונה.
דייזי פתאום עלתה במוחי. הרומן שלה עם לולה נראה לי כל-כך לא הגיוני. מעניין אותי כמה זמן הן מכירות, בגלל שאולי זה קרה מזמן. נערים לפעמים תוהים גם בקשר למשיכות המיניות שלהם ולזהות שלהם, לכן אולי לולה עשתה זאת כאשר היא הייתה נערה בוגרת יחסית כדי לצאת להופעות. אם לא, אז לולה היא בהחלט אחת שמוכנה להסתכן.
היא רוצה לטעום הכל מהכל בחיים, כמו כולנו. עוד סיבה למה אני חוקרת. אני רוצה את ההרפתקה הזאת, היציאה מהשגרה ומהקופסא היומיומית שכולם חיים בה. נכון, שגרה לפעמים זה דבר טוב, אך אני מרגישה ששגרה ממושכת תגרום לי רק לעצבים מיותרים. יש בי מין רגש כזה ש...כאילו הייתי בשגרה כל החיים שלי. הגיע הזמן לפרוץ אותה.
*****
נכנסתי לתוך אוטובוס. האוטובוס הראשון שראיתי. כמה תיירים אבודים נעצו בי עיניים. הילדות הקטנות שלהם לבשו את הברטים האלה שאפשר למצוא בשווקים ואכלו להן סוכריות גומי בזמן שהן הסתכלו כיצד אני מתיישבת באחד המושבים. אני חושבת שהמכנסיים שלבשתי עניינו אותן יותר מהדרך שבה הלכתי או התנהגתי. גם השיער שלי גרם להן לתהות לא מעט.
בכל מקרה, הרומן של דייזי ולולה המשיך להיות העניין המרכזי שעליו מוחי חשב. דמיינתי אותן יושבות בתוך ביוב, שתי בחורות צעירות שפשוט מנותקות מהעולם. שתי בחורות שלא אכפת להן מהסירחון או מהזוועה שנמצאת בתוך הביוב, שתי בחורות שפשוט רוצות להיות אחת עם השנייה, לא משנה איפה. דמיינתי אותן יושבות שם, לולה שמה את ראשה על הכתף של דייזי והן פשוט מקשיבות לשקט. מרוב כל הפעמים שדייזי ניגנה בבס ידיה נהיו מחוספסות, וידיה עם העור המקולף נגעו בידיה הספרותיות והעדינות של לולה, והן פשוט היו יושבות שם וחולמות. כשאני חושבת על זה, זה באמת חלום של כל זוג צעיר. בן ובת, בת ובת או בן ובן, זה לא משנה. כולנו בני-אדם ולכולנו יש חלומות.
איך דייזי ידעה כל-כך הרבה על ביובים? לולה אמרה לה.
איך לולה יודעת כל-כך הרבה על ביובים? את זה צריך לברר.
רק דיברתי על דייזי והיא שלחה לי הודעה. קטעתי את מחשבותיי, והסתכלתי על ההודעה:
" ורוניקה! שבוע הבא לי וללהקה שלי יש הופעה, חשבתי שאולי תירצי לבוא. גם לואס יהיה שם (וגם ראסל, אך אין לך מה לדאוג. אני חושבת שזו תהיה הפעם האחרונה שאתם אי פעם תפגשו אחת את השנייה, אני לפחות מקווה בשבילך). תודיעי לי אם את באה או לא.
נ.ב- ללהקה קוראים "השמלה של דארסי" , את הכתובת של המועדון אני אשלח לך אחר-כך".
הפעם האחרונה שאני וראסל ניפגש? נשמע מסקרן.
אולי באמת יש לי הזדמנות לומר לו כמה דברים.
YOU ARE READING
לולה- הסיפור האמיתי
Mystery / Thrillerורוניקה וינטר, חוקרת פרטית שגרה בפריז, אף פעם לא ניהלה חקירות יותר מידי מסובכות. אך יום אחד, היא מקבלת שיחת טלפון שמשנה לה את כל החיים... בחקירה הזו, היא מחפשת אישה נעדרת בשם לולה ויולט, שבזמן היעדרותה היא שולחת מכתבים לורוניקה ורוצחת את קרוביה. תו...
