נ.מ סופיה:
סיימתי לעבוד, נעלתי את הספרייה וחזרתי הביתה.
הנחתי את התיק על השולחן בסלון וישבתי על הספה, אני מתה מעייפות. הכרחתי את עצמי לקום מהספה וללכת למטבח, מזגתי לעצמי כוס מים והלכתי לחדר.
נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת ראיתי את ג'ייק ישן ולפתע הוא קם בבהלה מהרעש של הדלת שנסגרה, התקרבתי אליו והבנתי שלידו שוכבת מישהי כשראיתי מעט מהשיער הבלונדיני שלה.
"איכס!" אמרתי בקול והבחורה שהייתה לידו כיסתה את ראשה וג'ייק קם בבהלה.
"מה נראה לך?!" אמרתי בקול "אתה דוחה!" הוספתי
"אני יכול להסביר סופ-" הוא אמר וקטעתי את דבריו
"אני לא רוצה לשמוע, תיקח את הדברים שלך ותעוף מפה, היום! אמרתי ויצאתי מהחדר.
הוא לבש תחתונים ובא אחריי.
"אל תיהי כלבה סופיה" הוא אמר
"לא אכפת לי יש לך 10 דקות לקחת את הזבל שלך ולעוף מפה" השבתי לו בכעס
"לכי תזדייני" הוא אמר והלך לחדר לארוז את דבריו
שתיתי את המים כדי להירגע קצת, היד שלי רועדת מעצבים, אני מנסה לשלוט בעצבים שלי, ולחשוב שהייתי עייפה. הבחורה שהייתה איתו כנראה יצאה מהחלון כי כשחזרתי לחדר היא לא הייתה שם.
ואחרי כמה דקות הוא יצא גם.
נעלתי את הדלת והלכתי לחדר, הורדתי את המצעים אבל התעצלתי ולא החלפתי אותם, הלכתי לסלון ונרדמתי על הספה.
"סופיה" הרגשתי את כתפי מנוענעת, קמתי ושפשפתי את עיניי, קייט הייתה פה "מה את עושה פה?" שאלתי
"לא ענית לטלפון אז באתי לבדוק שהכל בסדר" היא השיבה "למה שמשהו לא יהיה בסדר? פשוט נרדמתי" השבתי
"איפה ג'ייק?" היא שאלה
"העפתי אותו" עניתי והלכתי לחדר לשים מצעים על המיטה תוך כדי וקייט באה אחריי, "מה קרה שהעפת אותו?" היא שאלה, סיפרתי לה מה קרה, אני עייפה
"ראית מי הייתה הבחורה הזאת?" היא שאלה
"לא יודעת מי זאת" השבתי בקצרה
"איך היא נראתה?" היא המשיכה עם השאלות
"לא זוכרת, אני עייפה" השבתי
"איך הוא הגיב כשהעפת אותו?" היא שאלה
"אולי די עם השאלות?!" התפרצתי
"בסדר בסדר לא צריך להתעצבן, גם ככה אני וריאן רצינו לצאת הערב אז אני צריכה ללכת" היא אמרה והלכה.
להחליף את המצעים לא עזר, המיטה עדיין מגעילה אותי. לקחתי שמיכה וישנתי בסלון. אני לא יודעת מה לעשות לגבי המיטה, זה פשוט דוחה.
בבוקר ראיתי הודעה מאמא שלי לבוא לארוחת ערב היום כי יש לה חדשות. אין לי כוח ללכת לשם אבל אין ברירה, אני כבר יכולה לשמוע את כל התלונות שיהיו לה אם אני לא אבוא.
הגעתי לספרייה והמשכתי לקרוא את הספר מהפעם הקודמת, מבלי ששמתי לב עברו שעתיים ואף אחד לא נכנס בזמן הזה, המשכתי לקרוא ובזמן הזה נכנסו רק שני אנשים ויצאו אחרי עשר דקות.
המשמרת שלי אמורה להסתיים עוד חצי שעה, היום עבר במהירות ונשארו לי רק עשרים עמודים בספר.
לקחתי הפסקה מהקריאה, קראתי כמעט כל היום, קייט לא דיברה איתי היום, כנראה שהיא כועסת עליי בגלל אתמול, אני אשלח לה הודעה כשאגיע הביתה.
התכוננתי כבר לסגירה ואז נכנס בחור בעל שיער חום כהה, זיפים ועיניים ירוקות, אף פעם לא ראיתי אותו לפני, זה הפעם הראשונה שאני רואה אותו כאן. "הספרייה סגורה" אמרתי "כתוב באתר שהיא פתוחה עד שמונה" הוא אמר, "זה לא משנה, תחזור מחר" השבתי
"את לא יכולה לעשות את זה מבחינת חוק" הוא אמר
"אז אני מניחה שאני פושעת" אמרתי בסרקסטיות
"אני רק צריך ספר אחד" הוא אמר
"בסדר" נאנחתי "מה אתה צריך?" שאלתי
הוא ענה את הספר שאני קוראת
"הוא מושאל כרגע, תחזור שבוע הבא" שיקרתי
"אני רואה אותו פה" הוא אמר והצביע על הספר שנמצא על השולחן שלי, בשלב הזה כבר התעצבנתי כי אני עומדת לאחר לארוחת הערב ולשמוע את כל ההטפות מאמא שלי "בסדר פשוט תיקח אותו!" התפרצתי, הוא נראה מוטרד.
"אני צריכה את הפרטים שלך כדי שתוכל להשאיל אותו" אמרתי לאחר שלקחתי נשימה עמוקה.
"לא צריך, אני פשוט אגיד לך את השם יש פה חשבון" הוא אמר, והעביר את ידו על שיערו "השם הוא לורטה לורנס" הוא הוסיף, זה לא הגיוני גברת לורנס תמיד באה בעצמה "יש פה טעות, אני מכירה את גברת לורנס" אמרתי בטון מעט מאיים
"גם אני מכיר אותה" הוא ענה
"אני לא יכולה לתת לך לקחת ספר על חשבונה!" אמרתי "את יכולה" הוא השיב בעוקצנות
"אני לא יכולה מבחינת חוק" אמרתי בטון מזלזל במעין חיקוי שלו והוא חייך חצי חיוך, גילגלתי את עיניי.
"תקשיבי, אני לוקח את הספר הזה בשבילה לא בשבילי" הוא אמר בטון רציני יותר.
"אני לא יכולה לדעת, בכל מקרה הגיע הזמן לסגור, אתה יכול לחזור מחר" השבתי והסתכלתי על השעון בלחץ, "אני צריך את זה עכשיו! אני אשלם לך!" הוא אמר, "אני לא צריכה שתשלם לי אני צריכה ללכת ואתה מעכב אותי" אמרתי בחוסר סבלנות
"אז פשוט תביאי לי את הספר!" הוא אמר
"בסדר! פשוט תחזיר את זה שבוע הבא" אמרתי בלחץ ורשמתי את הספר תחת שמה של גברת לורנס. כנראה שאני אתחרט על זה אחר כך.
הוא יצא החוצה, כיביתי את האורות ונעלתי את הספרייה, הוא עדיין היה בחוץ ודיבר בטלפון.
הלכתי לאוטו, בדרך כלל לוקח לי שני ניסיונות עד שהאוטו מניע אבל לא הפעם, זה כל כך מכעיס. לפתע שמעתי דפיקות על החלון, זה הבחור ממקודם.
"את צריכה עזרה?" הוא שאל
"לא" השבתי בקצרה והמשכתי לנסות
"זה נראה שכן" הוא השיב
"אמרתי שלא!" השבתי בעצבים
הוא פתח את הדלת "צאי רגע" הוא אמר
"אמרתי לך שאני לא צריכה עזרה נכון?!" אמרתי
הוא פשוט הושיט את ידו ובניסיון הראשון שלו הוא הצליח להתניע. "יכלתי לעשות את זה בעצמי" אמרתי
"יש שיטה וזה לא נשמע לי כמו תודה" הוא השיב
"איך עשית את זה?" שאלתי
"קודם תודה" הוא אמר וחייך חיוך שחצני
"לא" אמרתי
"אז לא תדעי איך" הוא אמר
"ממש באסה לי" השבתי באדישות, סגרתי את הדלת ונסעתי
אין לי זמן, אני גם ככה מאחרת, אני פשוט אסע ישר לבית שלהם. עוד לא הגעתי וכבר בא לי לחזור.
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Romanceסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
