נ.מ סופיה:
"בסדר, אני אתניע לך את המכונית רק אל תלכי ברגל" מייקל אמר ונזכרתי בסיטואציה דומה שהייתה לי עם ג'ייק, רק ששם זה היה הפוך, הוא ניסה לשכנע אותי ללכת ברגל כדי שהוא יוכל לנסוע לחברים שלו מבלי לעצור בבית ואני לא ויתרתי לו.
"את בסדר?" הוא שאל כשחזרנו אל המכונית
"לא" השבתי, אני שונאת ששואלים אם אני בסדר
"מה קרה?" הוא שאל
"השאלות שלך מעצבנות אותי" עניתי והוא חייך
"למה אתה מחייך?" שאלתי בחשדנות
"אין סיבה" הוא ענה
"גם התשובות שלך מעצבנות אותי" אמרתי, הוא לא הפסיק לחייך.
"תפסיק לחייך כבר!" אמרתי
"למה זה מפריע לך?" הוא שאל,
באמת למה זה מפריע לי?
"פשוט תפסיק זה מעצבן" אמרתי
פתחתי את הדלת של המכונית והושטתי לו את המפתח, הוא החזיק את הגג של המכונית והכניס את פלג גופו העליון ותוך דקה המכונית הותנעה
"איך אתה עושה את זה?" שאלתי
"אולי אם תבקשי יפה אני אגיד לך" הוא אמר
גילגלתי את עיניי והרגשתי את הכעס עולה לי, נשמתי עמוק "לא צריך , אין לי כוח למשחקים האלה" השבתי
ונכנסתי למכונית, פתחתי את החלון והתחלתי לנסוע
"לילה טוב גם לך" הוא אמר בקול.
הגעתי הביתה, הבית דומם, כשהיה רעש בבית זה אף פעם לא היה טוב, לא משנה מתי, אבל השקט הזה אפילו יותר גרוע, זה לא שקט רגוע זה שקט מצמרר ומלחיץ.
הפעלתי את הטלוויזיה, כדי לטשטש את השקט והלכתי לחדר, ישבתי על המיטה והדבר הבא שאני זוכרת הוא שקמתי בבוקר מרעש של משאית.
הסתכלתי בשעון והבנתי שאני מאחרת לעבודה, אני שונאת לאחר. התארגנתי במהירות ויצאתי, נסעתי באוטובוס כי אין לי זמן לנסות להתניע את האוטו.
אני שונאת לנסוע באוטובוסים ובתחבורה ציבורית אבל זו אחת מהפעמים שאין ברירה אם אני רוצה שתישאר לי עבודה.
בנסיעה קיבלתי הודעה מגברת לורנס
"בוקר טוב סופיה, את באה היום בסוף?"
הבאתי לה את המספר שלי אתמול לפני שעזבתי כדי שתוכל להודיע לי אם היא צריכה משהו.
אמרתי לה שאני אבוא לפני בתשע, שעה אחרי שאני פותחת את הספרייה ואני אעזור לה להגיע לשם אבל השעה הייתה כבר רבע לעשר ולא באתי.
ירדתי בתחנה שבה הייתי אמורה לרדת ובמקום ללכת לספרייה הלכתי לבית של גברת לורנס, דפקתי על הדלת ומייקל, הבן שלה פתח את הדלת. הוא נראה עצבני.
"מה את חושבת לעצמך?! יש פה אישה מבוגרת שמסתמכת עלייך ומחכה לך ואת פשוט נעלמת!" הוא הרים את קולו עליי, הרגשתי את הדם שלי מתחמם. אני מבינה למה הוא כועס ובצדק אבל אני לא אתן לו לדבר אליי בצורה כזאת.
"מי אתה חושב שאתה?! אתה לא-" התחלתי להגיד
"אל תעני לי אפילו! תחשבי שזו הייתה אמא שלך, מה היית-" הוא הרים את קולו יותר ממקודם וקטע אותי באמצע המשפט ואז הוא נקטע בעצמו על ידי גברת לורנס "מייקל!" היא קראה מחדרה והוא הלך.
נשארתי בדלת הכניסה וחשבתי על מה שהוא אמר "תחשבי שזו הייתה אמא שלך" חשבתי ואני לא אשקר, אם דבר כזה היה קורה לה זה היה מגיע לה.
אבל זה לא מגיע לגברת לורנס.
"היא קוראת לך" הוא אמר ועדיין היה עצבני
הלכתי לחדר שלה, היא שכבה במיטתה, מסודרת ומאורגנת. היא חיכתה לי.
היא נראתה די כועסת בעצמה.
"דבר ראשון, אני מצטערת על התגובה של מייקל. הוא נהיה קצת חמום מוח כשזה נוגע אליי" היא אמרה והייתי בשוק, ציפיתי ממנה לצעוק עליי או משהו.
"דבר שני, מה שעשית היום לא היה בסדר אבל אני בטוחה שיש לך סיבה" היא אמרה, מייקל נראה מעוצבן אבל לא אמר כלום.
"אין סיבה, לא קמתי בבוקר" אמרתי בכנות
"זו גם סיבה.. נצא?" היא השיבה בחיוך והנהנתי, עדיין מופתעת מהתגובה שלה. התקדמתי אליה כדי לעזור לה לקום, מייקל הושיט את זרועו כדי שלא אוכל להמשיך, הסתכל עליי במבט מאיים והלך לעזור לה בעצמו.
היא סירבה להיות על כיסא גלגלים וקביים דרשו ממנה יותר מידי מאמץ אז היא השתמשה בהליכון. מייקל היה לידה ועזר לה. הטלפון שלי התחיל לרטוט בלי הפסקה בכיס שלי.
זאת הייתה לינדה, הבוסית שלי.
הלב שלי החל לפעום במהירות ועניתי לטלפון.
"איפה את לעזאזל?! למה הספרייה סגורה?!" היא התפרצה באותה שנייה שעניתי, למרות שהרגשתי עצבים חשבתי פעמיים לפני שעניתי, בשביל הסיכוי הקטן שהיא לא תפטר אותי, אני אוהבת את העבודה שלי. "אני מצטערת, לא קמתי בבוקר" הודיתי
"השליח של הספריל הגיע והספרייה הייתה נעולה, במזל שיכנעתי אותו לחזור מאוחר יותר. את כל כך לא אחראית ואני מבטיחה לך שאם דבר כזה יקרה שוב ולא תודיעי לי לפני את תפוטרי!" היא צעקה עליי מהצד השני של הטלפון, קשה לי לא לענות לה ואז היא ניתקה. "כלבה" מילמלתי לעצמי.
הגענו לספרייה ופתחתי אותה מייקל עזר לגברת לורנס להתיישב בכורסה, היא הביאה איתה את הספר, לפי איפה שנמצאת הסימנייה היא לקראת הסוף ואז אני אוכל לסיים אותו סוף סוף. מייקל נשאר פה איתה, הוא לא סומך עליי.
אחרי כמה דקות הגיע שליח עם ארגז מלא בספרים חדשים, כמו שלינדה אמרה. פתחתי את הארגז והתחלתי לסדר את הספרים במדפים לפי קטגוריות ושמות הכותבים.
קייט התקשרה אליי, יצאתי החוצה כי לא רציתי להפריע לגברת לורנס לקרוא.
"היי" אמרתי
"אני מרגישה כאילו לא ראיתי אותך נצח" היא אמרה
"הייתי ממש עסוקה בזמן האחרון" אמרתי
"כן בטח, בכל מקרה התקשרתי לשאול אותך אם בא לך לצאת היום?" היא אמרה בזלזול ואז שאלה אותי
"אני לא יכולה היום" אמרתי
"ריאן לוקח אותי מחר לחופשה בפריז לשבועיים אז רציתי להיפגש לפני אבל אם לא בא לך.." היא השיבה
"לא אמרתי שלא בא לי אמרתי שאני לא יכולה!" תיקנתי אותה בתוקפנות
"מה שתגידי" היא אמרה וניתקה
אני שונאת שמנתקים לי בפנים.
אחרי שגברת לורנס סיימה לקרוא הבאתי לה את הספר הבא והאחרון בסדרה וסוף סוף סיימתי את הקודם שלו בעצמי.
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Romanceסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
