נ.מ מייקל:
לאחר שסופיה התארגנה יצאנו לפגוש את רייצ'ל בבית קפה. כשדיברתי עם רייצ'ל הסברתי לה שסופיה עדיין מאוד כועסת על ג'יידן ולא תהיה מוכנה לשמוע מילה שיוציא מפיו, היא אמרה שהיא תחשוב על רעיון ואז הציעה לפגוש אותה בעצמה.
רייצ'ל כבר הייתה שם שהגענו, היא קמה לחבק אותי, היא כבר בשלב מתקדם בהריון. סופיה עשתה צעד אחורה והרמז היה ברור מאוד עבור רייצ'ל.
ישבנו בשולחן שלושתנו, הזמנו ואז רייצ'ל התחילה
"אני שמחה שהסכמת לפגוש אותי, תודה שהצטרפת מייקל" היא אמרה והנהנתי בראשי.
"מה קרה לך?" היא שאלה והסתכלה על ידה של סופיה שהייתה תלויה על בד שהיה מסביב לצווארה כדי שלא תזיז אותה ויכאב לה. ועל פניה החבולות.
"כלום" סופיה ענתה בקרירות ורייצ'ל הסתכלה לכיווני בחוסר תקווה.
"למה הוא עזב?" סופיה אמרה בישירות
"אני חושבת שזה משהו שאתם צריכים לדבר עליו ביניכם" רייצ'ל השיבה
"אז למה באתי לפה בכלל?!" סופיה אמרה בכעס ועמדה לקום, הנחתי יד על רגלה והיא עצרה ונשענה במקום.
"לפי מה שאני יודעת היה לו קשה עם הריבים של ההורים שלכם, הוא לא יכל לסבול את זה יותר ורק חיכה לעוף משם."
"זה בולשיט" סופיה אמרה בוכחנות
"זה מה שהוא אמר לי" רייצ'ל השיבה
"מה שבאתי להגיד בעצם זה שכדאי שתתני לו הזדמנות להסביר את עצמו, הוא עשה הרבה טעויות במהלך השנים והוא מנסה לכפר עליהן אבל הוא פשוט לא יודע איך לגשת אלייך" רייצ'ל הוסיפה.
סופיה ישבה בשתיקה וחיבקה את עצמה.
היא הביטה אליי וליטפתי את ירכה
"בסדר" היא נאנחה, היא ויתרה, היא הסכימה לפגוש אותו. איך לעזאזל זה קרה?
"מה שקרה לסופיה קשור לפציעה שלה?" רייצ'ל שאלה כאשר סופיה הלכה לשירותים, הנהנתי בראשי.
"זה נראה רציני" היא השיבה
"זה רציני" אמרתי והאשמה תוקפת אותי שוב
"אני חושבת שג'יידן צריך לדעת מזה" היא אמרה.
"עם כל הכבוד רייצ'ל אני לא חושב שזה הכרחי, לא היה לו אכפת מספיק כדי לבדוק מה שלומה במהלך כל השנים האלה, זה לא הזמן לנסות להיות אח למופת." אמרתי מעט בתוקפנות והפתעתי את עצמי.
"הוא עשה טעות, טעות גדולה, הוא מנסה לכפר עליה. ולמרות מה שאתה חושב כן היה לו אכפת ממנה והוא התמודד עם האשמה זאת במשך שנים, רק בזמן האחרון הוא מצא את האומץ להיפתח בקשר לזה, והוא בעצמו אמר שהוא רוצה לחזור לקשר איתה" היא התווכחה חזרה.
"מה לגבי איך שהיא הרגישה, עדיין מרגישה. הוא עזב ונעלם לכל כך הרבה זמן מבלי להגיד כלום. ונכון שזו טעות אבל זה משהו בלתי נסלח" יצאתי בטיעון נגדי.
לפתע רייצ'ל החלה לצחוק
"זה כל כך מטומטם שאנחנו מתווכחים על זה, בוא פשוט נשאיר את זה להם" היא אמרה וחייכתי מכמה שהיא צודקת. למרות החיוך שעל פניי האשמה אוכלת אותי מבפנים.
לאחר שעוברות עוד 5 דקות וסופיה לא חוזרת אני מחליט ללכת לבדוק מה איתה.
יש שני תאי שירותים אחד לגברים ואחד לנשים.
דפקתי בדלת של תא הנשים
"סופ, את פה?" שאלתי
לא נענתה תשובה אבל הדלת נפתחה מעט
"תיכנס" היא אמרה
נכנסתי.
"מה קרה?" שאלתי
"אני לא מצליחה לסגור את הכפתור ביד אחת" היא התלוננה בעצבנות, לא היה חכם מצידי לקנות לה ג'ינס.
"סימן שהוא לא צריך להיות סגור" אמרתי וחיוך שובבי עלה על פניי, זה בלתי נשלט.
העברתי את ידי על תחתוניה ומבטה היה מעונג.
"אנחנו צריכים לחזור" היא אמרה בהתנשפות, בולעת את רוקה, העברתי את אצבעי מעל תחתוניה, במקום הרגיש שלה ואז רכסתי וכיפתרתי את מכנסיה.
"מניאק" היא אמרה בחיוך ונישקתי את שפתיה.
חזרנו לשולחן, רייצ'ל נראתה מצוברחת
"הכל בסדר?" שאלתי
"חברה שלי מתחתנת מחר והבייביסיטר של ליאם בדיוק ביטלה לי" היא אמרה בתסכול. רעיון צץ במוחי, כנראה שזה לא ימצא חן בעיניי סופיה ואני גם עלול להתחרט על זה.
"אנחנו יכולים לשמור עליו" אמרתי, ומבטה של סופיה היה בדיוק מה שציפיתי שיהיה.
"באמת?" היא אמרה עם דמעות בעיניה וחיבקה אותי
"כן" צחקתי, אולי קצת מתוך פחד
"מצטערת, זה ההורמונים" היא גיחכה
"בשעה שש בערב, להביא אותו אליכם לבית או שתבואו אלינו?" היא שאלה, היא מניחה שאני וסופיה גרים יחד, עכשיו שאני חושב על זה זה נראה רעיון די טוב אבל קשה לביצוע בגלל המרחק בין הבתים שלנו.
"תביאי אותו" עניתי
"תודה רבה" היא הודתה לנו שוב.
נפרדנו ממנה, יותר נכון אני נפרדתי ממנה והיא נפרדה מאיתנו, סופיה הייתה קרה אליה.
הגענו לביתי, סופיה נראתה מעוצבנת בדרך חזרה.
"למה היית חייב להציע את זה?" היא שאלה, היא לא התפרצה או צעקה, היא פשוט שאלה ברוגע, זה מפתיע
"רציתי לעזור לה" השבתי, היא נראתה מבואסת
"זה בסדר, זה רק לכמה שעות וסביר להניח שהוא ישן" אמרתי בנסיון להקל על תחושותיה.
היא לא הגיבה.
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Romanceסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
