נ.מ סופיה:
הצלחתי לקום איכשהו בבוקר, אני יותר עייפה משהייתי אתמול.
התלבשתי, התאפרתי ויצאתי לעבודה.
קניתי בדרך שני סנדוויצ'ים, אחד עם חביתה ואחד עם טונה, אני לא יודעת מה גברת לורנס מעדיפה אז הבאתי שני סוגים. וקניתי שני בקבוקי מים.
נסעתי שוב באוטובוס כי אין לי זמן לתדלק את האוטו.
שעה אחרי שפתחתי את הספרייה הלכתי לעזור לגברת לורנס להגיע לספרייה, מייקל פתח לי את הדלת, הוא נראה מאורגן ולא עייף למרות שאתמול הוא הגיע הביתה אחריי. פעם גברת לורנס הייתה מגיעה רק בימי רביעי ועכשיו כל יום, האמת שאני דווקא סבבה עם זה, היא אישה נחמדה וזה מרגיש טוב לעזור לה.
אני מרגישה רע שעזבתי אתמול בעצבים את הבית של אבא שלי, ידעתי באותו רגע שאני אתחרט על זה אבל עשיתי את זה בכל זאת, איכס.
"מה את מעדיפה?" שאלתי את גברת לורנס והחזקתי את שני הסנדוויצ'ים מולה, היא בחרה את הטונה.
האמת היא שאני שונאת טונה ומתעבת את הריח של זה אבל לפחות היא אוכלת עכשיו, אתמול היא כמעט ולא אכלה או שתתה.
היא אכלה את הסנדוויץ' שלה והבאתי לה גם את המים, השארתי את הדלת פתוחה כדי שיצא הריח, התחלתי לעבוד.
אחרי שעתיים בערך הטלפון שלי רטט, שלחו לי הודעה, אני מקווה שזה אבא שלי. פתחתי את הטלפון כדי לבדוק, יצא ההפך ממה שקיוויתי, זו הייתה הודעה מאמא שלי, די מפתיע כי היא כמעט ולא שולחת לי הודעות.
"סופיה, התכנון הוא שבחתונה כל הילדים שלי ושל וויליאם יהיו לבושים תואם כשנעמוד מתחת לחופה. השבוע אני, קלואי ואייבי הולכות לבחור שמלות וחליפה תואמת לג'וליאן, את יכולה להצטרף." היא כתבה, אני שונאת לבלות זמן איתם אבל אם אני לא אגיע אני אשמע תלונות על זה עד יומי האחרון.
"בסדר" הגבתי בקצרה, היא שלחה לי את הפרטים, אמרתי לגברת לורנס שאני לא אוכל להישאר באותו יום איתה, היא הודתה לי על זה שהודעתי לה מראש.
הטלפון של הספרייה צילצל ועניתי
"סופיה" אמר קול מוכר
"למה אתה מתקשר לפה?!" אמרתי בכעס אך בשקט כשהבנתי שזה ג'ייק.
"אני צריך את העגיל שלה, אני בטוח שזה אצלך בבית" הוא אמר
"אמרתי לך שאין שום עגיל! אל תתקשר לפה יותר!" אמרתי וניתקתי.
לורטה הרימה את עיניה מהספר
"מי זה היה?" היא שאלה
"אף אחד" עניתי לשאלתה בקצרה
"מצטערת ששאלתי" היא אמרה
"לא. זה בסדר" השבתי, אולי הייתי תוקפנית בתשובה שלי אליה.
חזרתי למקומי והמשכתי לעבוד.
מייקל נכנס אל הספרייה, הסתכל על לורטה שקראה ספר ואז התיישב בכיסא הקרוב לשולחן שלי
"מה אתה רוצה?" שאלתי
"כלום" הוא השיב בקצרה
"אז מה אתה עושה פה?" שאלתי
"יושב" הוא ענה
"'אתה לא יכול פשוט לשבת פה"
"אני קורא ספר" הוא אמר ולקח את הספר שהונח על השולחן שלי ופתח אותו בעמוד רנדומלי.
לא אתה לא!" התעצבנתי וחטפתי את הספר מידו
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Romanceסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
