נ.מ מייקל:
סוף סוף הגעתי הביתה. לבית של אמא שלי.
"דאגתי לך! איפה היית?" אמא שלי שאלה כשנכנסתי
"הייתי אצל ג'יימס" שיקרתי
"לפחות היית מודיע לי" היא אמרה
"מצטער" אמרתי והלכתי לחדר להחליף בגדים.
אני צריך להתחיל לארוז.
"איך היה בפיזותרפיה?" שאלתי כשחזרתי לסלון
"היה בסדר, עשינו כמה תרגילים וסופיה חיכתה לי בחוץ עד שסיימתי" היא אמרה
"יפה" אמרתי והתיישבתי לידה.
"באיזה יום אתה עוזב?" היא שאלה
"ראשון בערב כנראה" השבתי ופרצופה נהפך לעצוב
"אל תעשי את זה" אמרתי לה
"מה?" היא שאלה
"את הפרצוף הזה, את תראי אותי פעם בשבוע" השבתי
"נכון" היא אמרה וחייכה אבל עיניה היו עצובות.
היא הייתה עייפה ועזרתי לה להגיע למיטה.
חזרתי בחזרה לחדר.
אני מוצא את עצמי לעיתים רחוקות יותר חושב על לוסי.צלא כמו פעם, פעם לא היה רגע שלא הייתי חושב עליה, זו התקדמות.
מה שכן אני חייב להחליף את תמונות המסך שלי, היא לא עוזרת בשום דבר.
ארזתי תיק אחד של בגדים, אני אהיה פה רק שלושה ימים נוספים אין סיבה שיהיו כל כך הרבה דברים לא ארוזים.
אחרי שלוש שעות בערך אמא שלי קמה.
"תיהי מוכנה, נלך לארוחת ערב במסעדה" הודעתי לה
"אין בעיה, אבל אני צריכה שסופיה תעזור לי בהתארגנות, תוכל להתקשר אליה בשבילי בבקשה מייקי?" היא ביקשה והנהנתי למרות שאחרי מה שקרה היום בינה לבין חברתה אני לא חושב שהיא במצב רוח.
חייגתי לסופיה, היא ענתה יותר מהר משציפיתי
"מה?" היא נשמעה רגיל
"את יכולה לבוא לעזור לאמא שלי?" שאלתי
"אם אני אצא עכשיו ייקח לי בערך שעתיים וחצי להגיע" בעוד שעתיים וחצי השעה תהיה שבע וחצי
"מה שעתיים וחצי, איפה את?" שאלתי
"אצל אבא שלי אבל ביחד עם ההתנעה של המכונית זה חצי שעה נוספת" היא השיבה
"בסדר תצאי עכשיו אם את יכולה" אמרתי והיא ניתקה
"היא בדרך" אמרתי לאמי
"אבל יקח לה זמן להגיע" הוספתי
"זה בסדר, אני כבר יודעת, התעכבנו היום הרבה בגלל המכונית שלה" היא אמרה.
"גם זה אבל היא באה מרחוק" אמרתי
"איפה היא?" היא שאלה
אמרתי לה שהיא אצל אבא שלה שגר באותה עיירה כמוני.
"היא באה את כל זה רק בשביל לעזור לי להתארגן?!" היא שאלה מופתעת
"היא אפילו לא אמרה שלא" השבתי
"זה נורא נחמד מצידה, אני מאוד מעריכה את זה" היא אמרה.
הלכתי להתארגן בעצמי בינתיים.
לבשתי מכנס בצבע בז' וחולצה מכופתרת לבנה שקיפלתי עד המרפקים.
עזרתי לאמי עם כל מה שיכולתי.
באמת אחרי שעתיים וחצי נשמעה דפיקה על הדלת.
סופיה לבשה את אותם בגדים עדיין - חולצה אפורה ארוכה וצמודה עם ג'ינס שחור.
היא הלכה לעזור לאמי להתארגן ואחרי חצי שעה אמי הייתה מוכנה, היא לבשה שמלה והייתה מאופרת. זה הזכיר לי את התקופה שהייתי ילד, שהיא הייתה מתאפרת תמיד ולובשת שמלות.
"תודה מותק, עזרת לי מאוד" אמי הודתה לסופיה
"אין בעד מה" היא השיבה והלכה לכיוון הדלת
"חכי!" אמי קראה וסופיה עצרה
"אני ממש מעריכה מה שעשית עבורי ואני לא יכולה לתת לך ללכת מבלי לתגמל אותך איכשהו" היא אמרה
"אין צורך" סופיה השיבה לה
"בואי איתנו לארוחת ערב" היא הציעה לה
"זה באמת בסדר, תודה על ההצעה" סופיה השיבה
"זו לא הייתה הצעה" אמי אמרה
"אין צורך גברת לו-" סופיה אמרה
"לורטה! וכמובן שיש צורך" אמי תיקנה אותה
"אני לא יכולה וגם אם כן הייתי אני לא מאורגנת" היא המשיכה לסרב
"אני יכול להוריד אותה בבית וניתן לה להתארגן" התערבתי, היא נראתה מעוצבנת
"מצוין, אני לא רוצה לשמוע עוד מילה עכשיו, את באה איתנו." אמא שלי אמרה ויצאנו
אני נהגתי , אמא שלי ישבה לידי וסופיה מאחורה.
עצרתי את המכונית בבית שלה. היא יצאה ואנחנו נשארנו במכונית.
"אתם רוצים להיכנס? זה יקח לי קצת זמן" סופיה הציעה, עזרתי לאמא שלי להיכנס לביתה ולשבת על הספה, במטבח הרצפה הייתה רטובה וזכוכית מנופצת על הרצפה.
"מצטערת על זה, אני מיהרתי היום ולא הספקתי לנקות" היא התנצלה וניקתה את זה
"אין זמן, לכי להתארגן אני אנקה את זה" אמרתי
והיא נכנסה למקלחת.
אחרי 10 דקות בערך היא יצאה במגבת, הספה הייתה עם הגב למקלחת כך שאמי לא שמה לב.
עשר דקות נוספות עברו ואמי ביקשה ללכת לשירותים.
עזרתי לה להיכנס לשם ויצאתי.
סופיה יצאה מחדרה לבושה באוברול שחור שמכנסיו רחבות וחלקו העליון צמוד וללא כתפיות, שיערה היה פזור.
"אתה יכול לסגור את זה?" היא שאלה והזיזה את שיערה, רכסתי את גב האוברול ואז היא חזרה לחדר.
כמה דקות אחרי שאמי יצאה מהשירותים בעזרתי סופיה יצאה מחדרה, לבושה באובורול השחור ועקבים שחורים, שיערה היה אסוף לגולגול עם שביל קטן באמצע, היא הייתה מאופרת וענדה עגילי חישוק עבים וקטנים יחסית בצבע כסף ושרשרת כסופה, היא נראית אלוהית.
"את נראית מעולה אהובה" אמי אמרה
"תודה" סופיה השיבה ונראתה מוטרדת ממשהו.
נסענו למסעדה.
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Romansaסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
