נ.מ סופיה:
קמתי בבוקר מהשעון המעורר, אתמול בלילה היה מדהים. התקלחתי והתארגנתי לעבודה, נזכרתי שמייקל אמור לקחת את לורטה לטיפול כלשהו וניסיתי להעיר אותו במשך הרבה זמן, הוא ישן כמו אבן. כשהיה מאוחר מדי יצאתי והחלטתי לקחת אותה בעצמי. כתבתי ללינדה שאני מרגישה לא טוב הבוקר ושלא אוכל להגיע ונסעתי ללורטה.
כשהגעתי הביתה, לאחר שהחזרתי את גברת לורנס לביתה בסוף הטיפול, ראיתי את קייט בחוץ.
כל כך חיכיתי לרגע הזה, אני מניחה שהיא יודעת שאני יודעת ואם לא היא חתיכת מטומטמת.
שיט מייקל עדיין שם.
פתחתי את הדלת ולמרבה המזל הוא לא היה בסלון, דלת המקלחת הייתה פתוחה אז הנחתי שהוא בחדר.
אחרי שרבתי איתו כדי שישאר שם עד שאני אסיים עם קייט יצאתי בחזרה לסלון, לא שכחתי לקחת את העגיל שלה איתי.
"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" היא שאלה
"לא עניינך" עניתי בארסיות
"מה יש לך?" היא שאלה כאילו היא לא יודעת
"אל תיתממי, את יודעת בדיוק מה יש לי" השבתי
"לא אני לא. לא ראית אותי מיליון שנה וככה את מתנהגת, חתיכת כלבה" היא השיבה
"מה ריאן אמר? הוא כבר גילה על זה?" שאלתי
"על מה את מדברת?!" היא שאלה בלחץ
"אני יודעת שאת וג'ייק מזדיינים! אל תשחקי אותה מטומטמת" צעקתי עליה והרגשתי את ליבי נרתח
"מה אכפת לך?! נפרדתם שכחת?" היא השיבה
"כמה זמן כבר את מסתירה את זה ממני?" שאלתי והנמכתי מעט את קולי על מנת להוציא ממנה תשובה
"קצת יותר משנה" היא השיבה בשקט והזדעזעתי
"היינו ביחד שנתיים! את רוצה להגיד לי שמחצית מהזמן שהייתי איתו אתם הזדיינתם?!" הדם שלי רתח.
אני לא הולכת לשלוט בעצמי.
"זה לא היה ככה אנחנ-" היא ענתה וקטעתי אותה
"והעובדה שהרשית לעצמך לשכב עם מי שהיה חבר שלי בזמן שהיינו ביחד! ולא נדבר על זה שבגדת בחבר שלך! ששיקרת לי במשך כל כך הרבה זמן!" צעקתי
"ניסינו לגרום לכם להיפרד כדי שנוכל להיו-" היא אמרה ושוב קטעתי אותה בשלב הזה אני כבר מרגישה כאילו יוצא לי עשן מהאוזניים.
"עשית מה?! את היית החברה הכי טובה שלי! את חתיכת כלבה וכמעט שכחתי מהחלק שבו שלחת את אח שלך לפרוץ לי הביתה!" צרחתי עליה.
"את לא יודעת מה היה! את היית חברה רעה, את לא עשית כלום בשביל שנישאר חברות!" היא השיבה
"איך את מעזה להפוך את זה עליי?! ולקרוא לי חברה רעה, זו חייבת להיות בדיחה" צעקתי
"זו תמיד הייתי אני שרודפת אחרייך ונמאס לי! נמאס לי ממך!" היא העבירה נושא, זרקתי את העגיל שלה עליה, הוא פגע לה בכתף "קחי את העגיל המכוער שלך ועופי לי מהבית!" אמרתי בקול רם
"לא פלא שג'יידן עזב בגללך, תראי איזה אנוכית את!" היא צעקה וטרקה את הדלת אחריה. אם היא לא הייתה יוצאת זה היה הופך להיות אלים ובגלל זה היא אמרה את זה כשהיא יצאה.
התנשמתי בכבדות מרוב כעס, מזגתי לעצמי כוס מים, הידיים שלי רעדו ונשפכו הרבה מים על הרצפה ועל השיש אבל לא אכפת לי. אני שונאת אותה!
מייקל יצא מהחדר שלי, שכחתי לגמרי שהוא פה, הרגשתי את העצבים שלי מתגברים שוב
"את בסדר?" הוא שאל בקול מרגיע
"רצית ללכת, לך!" השבתי בעצבים
"אני אקח את זה כלא" הוא השיב
"לך!" צעקתי עליו
"איך שבא לך" הוא אמר ויצא, השלכתי את הכוס על הרצפה והיא התנפצה.
הלכתי לחדרי שכבתי על המיטה, יש לה את הריח של מייקל. עצמתי את עיניי בניסיון לישון, לא ישנתי הרבה הלילה, והאירועים האחרונים התישו אותי.
המחשבות רצות בראשי, מה הייתי צריכה לעשות שונה? כמה מטומטמת הייתי שלא ראיתי מה שקורה מעל שנה. קמתי מהמיטה, לקחתי את המפתחות של האוטו, ניסיתי להתניע, אני שונאת את זה.
אין לי זמן או כסף לקחת אותו לתיקון.
אחרי שהצלחתי להתניע נסעתי לבית של אבא שלי.
שעתיים של נסיעה כמו תמיד ואני פאקינג שונאת את זה. אני רק רוצה להגיע.
אחרי שעה ומשהו של נסיעה הטלפון שלי צלצל, הוא היה על המושב לידי, אמא שלי התקשרה. אין לי כוח להתמודד גם איתה עכשיו.
הושטתי את ידי וניתקתי.
המשכתי בנסיעה והיא התקשרה שוב.
סיננתי אותה שוב, היא לא מתקשרת בדרך כלל אבל כשהיא כן מתקשרת זה תמיד משהו שמעצבן אותי.
אחרי נסיעה ארוכה ומתישה הגעתי סוף סוף.
עכשיו נותר רק לקוות שהוא יפתח לי את הדלת.
דפקתי בחוזקה כי אני יודעת שקשה לו לשמוע לפעמים.
הוא פתח לי את הדלת אחרי כמה דקות
"היי אבא" אמרתי
"היי מותק, מה את עושה פה?" הוא שאל
"סתם, התגעגעתי ובאתי" אמרתי, זה לא שקר.
הוא חיבק אותי, באמת התגעגעתי אליו.
"אני כל כך שמח שאת פה" הוא אמר וחייך חיוך רחב.
נכנסנו פנימה, שוב הבית היה מבולגן,
לא הייתי פה הרבה זמן.
"נו באמת" מילמלתי לעצמי והלכתי למטבח
הארונות והמקרר היו כמעט ריקים
"אתה לא יכול לעשות קניות מדי פעם?!" שאלתי
"אני תמיד עייף" הוא השיב, גילגלתי את עיניי אני יודעת שהוא לא שולט על העייפות שלו אבל אני מרגישה כמו בייביסיטר.
"לפחות תסדר פה" אמרתי ויצאתי מביתו.
הלכתי למכולת הקרובה, עד שאני אתניע את המכונית אני כבר אוכל להיות שם. קניתי מצרכים בסיסיים ומברשת שיניים בשבילי.
כשחזרתי סידרתי את זה.
"אני חושבת שאני אשאר פה הלילה" אמרתי, הוא השתעל והנהן בראשו תוך כדי.
מחר בבוקר אני אסע חזרה הביתה.
"אני אביא שמיכה וכרית" הוא אמר ונכנס לחדרו.
אני אשן על הספה, לא ישנתי פה מלא זמן.
החלטתי לחזור לאמא שלי, עכשיו אני הרבה יותר רגועה ממקודם ואני אוכל להתמודד עם מה שזה לא יהיה.
"מה הבעיה שלך לענות בפעם הראשונה? אני צריכה לרדוף אחרייך?!" היא אמרה והנה מתחילים
"מה את רוצה?" שאלתי בחוסר סובלנות
"מצאנו קופסה עם דברים שלך, אם את לא באה היום לקחת אני מעיפה אותה" היא אמרה
"מה יש בה?" שאלתי
"יש פה מחברות ותמונות של ג'יידן, איזה כיף לראות אותו, אני כל כך מתגעגעת אליו" היא אמרה והרגשתי חלחלה בגופי למשמע השם שלו
"את יכולה לזרוק את זה לפח" אמרתי והיא ניתקה.
תוך שנייה הבנתי שזו בכלל לא קופסה שלי אלא שזו הקופסה של ג'יידן, אני זוכרת שאלו הדברים היחידים שהוא השאיר אחריו כשהוא עזב ושמרתי אותם אצלי.
לא הבנתי עדיין שזה שייך לזבל.
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Romanceסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
