נ.מ מייקל
סיפרתי לג'יימס על לוסי, לא סיפרתי לו על מה שהיה עם סופיה, לא שהיה משהו באמת. רק שכבנו.
סופיה וג'יימס הסתדרו טוב, חשבתי שהיא שונאת אותו, אני מניח שביום הולדת שלה היא אדם אחר.
איכשהו יצא שאני יושב פה עם ג'יימס השיכור וסופיה השיכורה שעדיין נראית סוג של בשליטה.
הם צחקו ממשהו, לא ממש הקשבתי
"אתה יודע מה באמת מצחיק?" היא שאלה אותו
"מה?" הוא שאל וציחקק
"אבא שלי- אפילו לא התקשר אליי היום" היא אמרה את המשפט ותוך כדי התפוצצה מצחוק ואז גם הוא.
לוסי התקשרה, עניתי לה כשברקע נשמע צחוקם הקולני.
"הלו" שמתי את ידי על האוזן כדי לשמוע יותר טוב
"מייקל? איפה אתה?" היא שאלה
"יצאתי לבר עם ג'יימס" אמרתי
"אני שומעת בחורה" היא אמרה
קמתי מהתא ויצאתי לבחוץ כדי להסביר ולשמוע אותה יותר טוב, רק היום חזרנו וזה כאילו לא נפרדנו בכלל.
"מי זאת?" היא שאלה
"היא הבחורה שטיפלה באמא שלי כשהיא שברה את הרגל, יש לה יום הולדת והיא לבד אז ריחמנו עליה, אין לך מה לדאוג ממנה היא לא חשובה" אמרתי
"אה אוקיי, תהנה, לילה טוב" היא אמרה
"לילה טוב" השבתי
כשהסתובבתי להיכנס סופיה עמדה מאחוריי, כעס בעיניה, אני מניח שהיא שמעה את השיחה.
"סופי-" אמרתי ולפני שסיימתי להגיד את שמה היא נכנסה פנימה לקחה את תיקה ויצאה החוצה בחזרה.
היא ניסתה להזמין מונית בטלפון אבל המשיכה ללחוץ על האפליקציה הלא נכונה, לקחתי את הטלפון מידה.
"סופיה, לא התכוונתי לזה." אמרתי
"תביא את הטלפון" היא אמרה וניסתה לחטוף מידי
"לא. אני רוצה שתקשיבי, לא התכוונתי לפגוע בך, זה היה כדי שהיא לא תילחץ" הסברתי
"אין לי מושג מי זאת ואתה לא פגעת בי, עכשיו תביא לי את הטלפון, אני רוצה ללכת לאבא שלי!" היא צעקה
"את צריכה ללכת הביתה ולישון" השבתי
"אני לא שואלת אותך! אני רוצה את אבא!" היא צעקה
בשלב הזה ג'יימס גם יצא לבחוץ
"אני רוצה את אבא שלי!" היא המשיכה לצעוק
"בואי נלך לאבא" ג'יימס השיב
"לא! אתם הולכים הביתה" התעצבנתי ואמרתי.
"לא! תביא לי את הטלפון! לאבא!"סופיה צעקה והחלה לתת לי אגרופים בחזה, החזקתי את ידה.
"בסדר" ויתרתי, אני לא מאמין שאני עושה את זה.
אני יכול בקלות להחזיר אותה הביתה אבל משהו אומר לי שזה מעבר להשתכרות. ובנוסף זו היום הולדת שלה.
את ג'יימס שמתי בבית שלו. משם נסענו לאבא שלה.
"אתה חתיכת חרא, אני שונאת אותך" היא אמרה
"אני לוקח אותך לאבא שלך" השבתי
"אבא שלי אוהב אותי" היא אמרה
"לו אני כן חשובה" היא עקצה אותי
"הסברתי לך כבר. חוץ מזה אם לא היית חשובה לי לא הייתי מסיע אותך עכשיו." הסברתי
"חם פה, תדליק את המזגן" היא אמרה והושיטה את ידה למזגן, הזזתי את ידה והיא קפואה, זה האלכוהל.
"קחי" אמרתי והבאתי לה בקבוק מים שהיה לי באוטו מהיום. אחרי שהיא שתתה היא נרדמה לשאר הנסיעה.
"הגענו" אמרתי וניערתי קצת את כתפה כשנכנסנו לעיירה, היא החזיקה בראשה וחיטטה בתיק שלה.
היא הוציאה כדורים ושתתה.
"את בסדר?" שאלתי
"כן!" היא ענתה בתוקפנות.
"עברה לך ההשפעה?" שאלתי
"לפי הכאב ראש כן" היא השיבה.
"אנחנו פה" אמרתי ועצרתי את המכונית מול הבית של אביה.
"חכה, אל תיסע עדיין" היא אמרה והנהנתי בראשי
היא ירדה מהאוטו ודפקה על הדלת בחוזקה, יכלתי לשמוע את הדפיקות עד לאוטו.
לאחר כמה דקות היא חזרה
"נצטרך לטפס" היא אמרה
"נצטרך?" שאלתי
"אתה יכול לעשות לי סולם גנבים" היא השיבה
יצאתי מהאוטו, היא הורידה את העקבים.
"מוכנה?" שאלתי והחזקתי את ידיי
"אתה גם בא?" היא שאלה
"כן" השבתי, אין לי מושג למה.
היא טיפסה, יכולתי לראות את החוטיני השחור שבחרה ללבוש. אסור לי להסתכל. לוסי ואני חזרנו.
טיפסתי אחריה, היא חיכתה לי לפני שחיפשה אותו.
"אבא?" היא קראה בקול, היא פתחה את דלת חדרו והחדר היה ריק.
"אבא?!" היא קראה בקול ממש חזק.
הוא לא היה בסלון או במקלחת.
הגענו למטבח. לא ציפיתי לזה.
אביה שכב על רצפת המטבח וידו מחזיקה בחזהו
"שיט" מילמלתי והתקשרתי מיד לאמבולנס בזמן שסופיה התחרפנה
"אבא!" היא צעקה ורצה אליו, היא ישבה לידו וניסתה לעשות לו החייאה. תוך מספר דקות האמבולנס היה כאן ופינה אותו לבית החולים, נסענו לבית החולים.
במהלך כל הנסיעה סופיה לא הוציאה הגה.
היא לא בכתה או כעסה כמו שהייתי מצפה ממנה לעשות, היא פשוט שתקה.
נאלצנו לחכות בחדר ההמתנה. וגם שם סופיה שתקה. הכל קרה כל כך מהר, היא עדיין יחפה.
שמתי יד על כתפה והיא קפואה.
שמתי עליה את הג'קט שלי, היא לא התנגדה היא לא עשתה כלום, רק ישבה שם, שקועה במחשבות.
אחרי שעה ומשהו בערך יצא רופא, היא נעמדה במהירות.
"מצטער" הוא אמר ושנינו הבנו מה פשר הדבר, הוא לא סיים להודיע אפילו וסופיה נפלה על ברכיה וכיסתה פניה בידיה, מלבד התנשפויות היא לא השמיעה קול.
"היה לו התקף לב, הוא לא שרד" הרופא המשיך.
התכופפתי וחיבקתי את סופיה שתפסה אותי חזק, מעולם לא ראיתי אותה בוכה לפני, לראות אותה בוכה שובר לי את הלב.
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Romanceסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
