𝐢𝐜𝐞

פרק 15

נ.מ מייקל:

אחרי שהורדתי את סופיה, החלטתי לנסוע לתחנת המשטרה, לראות את החברים שעובדים כרגע ולדבר עם הקפטן על מתי אני אחזור. אחרי זה אני אלך לארוז עוד בגדים.

כשהגעתי הקפטן לא היה שם, כנראה שהיום הוא לא עובד משמרת לילה, אמרתי שלום לכל אלה שעובדים איתי ואז הלכתי לניק, מהאנשים שבתחנה אליו אני הכי קרוב. הוא בחור טוב, מסור לעבודה. קנינו מגש מהפיצרייה הקרובה וישבנו מחוץ לתחנה לאכול.

כשסיימנו נכנסנו חזרה פנימה, דיברנו קצת ואז הוא קיבל דיווח על פריצה, הוא שאל אם אני רוצה לבוא איתו, אין סיכוי שהייתי מסרב, התגעגעתי לזה.

הפריצה הייתה באותה כתובת שבה הורדתי את סופיה לפני עשרים דקות, אני מקווה שהיא בסדר.
ניק יצא החוצה כי אני לא בתפקיד כרגע, אני הסתכלתי מהניידת. זאת הייתה סופיה!
היא זאת שפרצה, ניסתה לפרוץ ליתר דיוק. עכשיו הכל מתחבר, בגלל זה היא לא אמרה את מי היא מבקרת. אני לא מאמין שכמעט סמכתי עליה עם אמא שלי. הרגשתי את הכעס מבעבע בגופי.

יצאתי מהניידת והלכתי לשם.
בהתחלה התעצבנתי עליה, ואז היא הסבירה לי את הסיטואציה, זה לא צד שראיתי בה, למען האמת בכלל לא חשבתי שיש לה צד טוב שדואג, אבל מסתבר שכן.
הרגשתי די אשם שהאינסטינקט הראשוני שלי היה נגדה.

אחרי שנכנסנו לבית של אבא שלה וראיתי שהיא אמרה את האמת והיא הייתה כעוסה, היא יצאה משם וישבה על אחת משלושת המדרגות שבכניסה לביתו.
"את רוצה לחזור?" שאלתי בשקט
"כן!" היא ענתה באגרסיביות
היא לקחה את התיק שלה מבפנים ובאה.
"האוטו שלי בתחנת משטרה עדיין אז תחכי פה ואני אחזור עוד מעט" אמרתי לה בתקווה שהיא תירגע קצת עד שאני אחזור.

חזרתי יחד עם ניק ומשם נסעתי חזרה אל הבית של אבא שלה. היא נשארה באותו מקום כמו מקודם ונראתה כעוסה אבל היא כבר לא הייתה עייפה.

"אני צריך לעבור בבית לקחת בגדים, את רוצה לבוא איתי או לחכות שאני אחזור?" שאלתי
"אני לא רוצה להישאר כאן." היא השיבה בקרירות ונכנסה אל האוטו ושילבה את ידיה.

"אתה לא האמנת לי נכון? אתה חשבת שפרצתי" היא אמרה בקול ארסי, המבט בעיניה נשאר חסר כל רגש אבל הבעת פניה אמרה אחרת, היא נראתה מאוכזבת.
"למה שאני אאמין לך? אני בכלל לא מכיר אותך" עניתי בטון זהה לשלה. היא לא אמרה מילה אחרי זה.

הגענו לבית שלי, עליתי במדרגות והיא אחריי, פתחתי את הדלת והחזקתי אותה כדי שתיכנס ונכנסתי אחריה. סגרתי את הדלת.
"את יכולה לחכות פה עד שאני אסיים" אמרתי והיא הלכה לשבת על הספה.

נכנסתי לחדרי, הוצאתי תיק גב שחור ולקחתי בגדים מהארון. דחפתי אותם לתוך התיק, השארתי את הדלת פתוחה וראיתי אותה מניחה את ראשה על ידיה.

יצאתי לסלון ומהרעש של הצעדים היא הרימה את ראשה "סיימת כבר?" היא שאלה
"עוד לא" השבתי בקצרה, היא נראתה חיוורת.
"את בסדר?" שאלתי,
"למה שאני לא אהיה" היא ענתה
"את רוצה לשתות משהו?" הצעתי, היא הנידה בראשה
"את בטוחה?" שאלתי שוב והיא הנהנה בראשה

חזרתי לחדר, המחשבה הזו הטרידה אותי יותר ממה שהיא אמורה, הרצתי את היום בראשי. היא לא אכלה או שתתה היום בכלל, הייתי איתה כל היום. היה לה בקבוק מים אבל היא הביאה אותו לאמא שלי.

הלכתי למטבח, הוצאתי בקבוק מים מהמקרר ומזגתי לה בכוס, הנחתי אותה על השולחן.
"אמרתי שאני לא רוצה" היא אמרה
"את לא שתית או אכלת כל היום, אז לפחות תשתי קצת" אמרתי בנסיון לשכנע אותה, למה אכפת לי מזה.
"בסדר" היא אמרה בתבוסה ולגמה מעט מים.
היא עדיין נראתה חיוורת אבל הידיעה שהיא שתתה קצת הקלה עליי משום מה.

המשכתי לארוז את הדברים שאני צריך.
רציתי להיכנס להתקלח אבל אני רואה שהיא מתה כבר לעוף מפה, אני אעשה את זה בבית של אמא שלי.
שמתי את התיק על הגב "בואי" אמרתי
היא קמה מהספה והלכנו לאוטו.

היא נכנסה, שמה חגורה ושילבה את ידיה
"קר לך?!" שאלתי בהפתעה, לא ממש קר בחוץ
"מה אכפת לך?" היא ענתה בעוקצנות
אני כבר לא יודע מה לחשוב עליה, רגע אחד היא מתנהגת בצורה כזו ואז בצורה אחרת.

התלתי לנסוע ופתחתי את החלון שלידה
"אתה מניאק" היא אמרה בכעס ושילבה את ידיה יותר
"למה מניאק? מה אכפת לי?" השבתי לה בעוקצנות והיא גילגלה את עיניה.

אחרי כמה דקות ריחמתי עליה וסגרתי את החלון.
היא הסתכלה עליי במבט רצחני. אלו הולכות להיות שעתיים כיפיות.

הנסיעה עברה בשקט, יותר מדי בשקט, הסתכלתי במראה וראיתי שהיא נרדמה, הלוואי שזה היה כל כך קל בשבילי. אחרי חצי שעה של נסיעה היא קמה
"איך ישנת?" שאלתי
"לא ישנתי" היא הכחישה, זו הפעם השנייה שהיא עושה את זה, פעם קודמת הייתה בספרייה.
"את ישנת!" התעקשתי
"אני לא!" היא הכחישה
"פעם הבאה שאני תופס אותך ישנה אני אצלם אותך ואז לא יהיה לך מה להגיד" אמרתי
"לא תהיה פעם הבאה" היא אמרה
"נראה לגבי זה" השבתי

לאחר נסיעה די שקטה הורדתי אותה בבית שלה, נשארתי עוד שנייה כדי לוודא שהיא נכנסת ונסעתי בחזרה לבית של אמא שלי. אחרי שעתיים נוספות הצלחתי סוף סוף להירדם.