𝐢𝐜𝐞

פרק 59

נ.מ סופיה:

עבר קצת יותר משבוע מאז שאני ומייקל חזרנו, בזמן הזה התפטרתי מהעבודה החדשה שלי, עברתי לגור עם מייקל, פירסמתי את הבית הישן שלי למכירה ומצאתי עבודה חדשה.
זה הזוי איך שהחיים מתהפכים בזמן כל כך קצר.

הייתי בטיפול פיזותרפיה והכתף שלי במצב הרבה יותר טוב, יש לי טיפול נוסף בשבוע הבא.
מייקל חזר לעבודה ואני עובדת כרגע בתור ספרנית שוב, רק לא באותה ספרייה, השכר יפה וזה משאיר אותי עסוקה. אני עובדת מתשע בבוקר עד חמש שזה הרבה יותר משתלם מהעבודה בספרייה הקודמת.

הרגשתי נשיקה על הלחי ומיד אחריה הגיע
"בוקר טוב"
"שבת היום, אני רוצה לישון" אמרתי וכיסיתי את פניי בשמיכה.
"את יכולה לישון בנסיעה" הוא אמר
"איזו נסיעה" שאלתי
"תתארגני, תלבשי משהו ספורטיבי ונעליים סגורות" הוא אמר ויצא מהחדר.

בחוסר רצון קמתי מהמיטה, הופתעתי לראות שבחוץ עדיין חשוך. ציחצחתי שיניים והתארגנתי.
לבשתי טייץ בצבע כחול בהיר וחזיית ספורט בצבע לבן, אספתי את שיערי לקוקו שיצא לא מושלם כי עדיין כואב לי להרים את היד. פתחתי את החלון והרגשתי שקפוא בחוץ אז החלטתי לקחת ג'קט לבן.
החלטתי היום לא להתאפר.

"לאן נוסעים?" שאלתי
"זו הפתעה" הוא ענה
"אז תעיר אותי כשנגיע" אמרתי ועצמתי את עיניי.

הוא העיר אותי כשהגענו.
"איפה אנחנו?" שאלתי, הוא יצא מהמכונית ופתח לי את הדלת ועזר לי לצאת, אני עדיין די ישנונית.
"אנחנו הולכים לטפס לפסגה ולראות את הזריחה משם" הוא אמר והצביע על הר.
"איך אני אמורה לעלות את זה ברגל?" שאלתי
"בואי" הוא החזיק בידי והתקדם.

אחרי כעשרים דקות של עלייה עצרתי וישבתי על סלע
"אני עייפה" התלוננתי
"זה יהיה שווה את זה" הוא השיב וישב לידי
הנחתי את ראשי על כתפו.

נשארנו כך לפחות חמש דקות ואז הוא החזיק את ידי והמשכנו לעלות יחד.
"את עדיין מתכוונת לפגוש את ג'יידן?" מייקל שאל לפתע, גופי נעשה נוקשה למשמע שמו.
"אני לא יודעת" השבתי בקצרה
"אני חושב שאת צריכה, יש לך הרבה שאלות ולו יש את התשובות אליהן" מייקל אמר
"אתה צודק" אמרתי

בשאר העלייה דיברנו על דברים קלילים יותר והיה נחמד. לבסוף הגענו לפסגה והנוף היה עוצר נשימה.
השמש התחילה לעלות לאט לאט והנוף היה מרהיב.
ישבנו על שמיכה דקה שמייקל הביא, הוא נשען על עץ ואני ישבתי בין רגליו ונשענתי עליו, הוא כרך את ידיו סביבי.

התפללתי שהרגע הזה לא יגמר לעולם, הרגשתי רוגע.
השענתי את ראשי על חזהו והוא נישק את קודקודי.
כשהשמש כבר עלתה לגמרי עדיין נשארנו ככה.

הרמתי את ראשי ממנו והסתובבתי אליו, הסתכלתי עליו בתהייה
"אנחנו הופכים לאחד מהזוגות הקיטשיים והמגעילים?" שאלתי והוא צחק
"אני חושב שכן" הוא ענה
חזרתי להישען עליו
"לא אכפת לי" אמרתי ויכולתי להרגיש את חיוכו המושלם.

הירידה מההר הייתה יותר קצרה ופחות נוראית מהעלייה אליו. בדרך חזרה עצרנו לאכול צהריים במסעדה כלשהי בעיר אחרת.

הכל היה בסדר עד ששמתי לב שמייקל הפסיק לאכול ונראה בהלם, הוא נעץ את מבטו בזוג מבוגר שישב בשולחן אחר וחיכה למלצר, לא ראיתי את פניהם.
האישה הסתובבה, זו הייתה לורטה.

"מה קרה?" שאלתי, לא הבנתי מדוע הוא כל כך בהלם, הוא הרי ידע שלורטה יוצאת עם מישהו.
הוא גימגם משהו בתשובה שלא כל כך הבנתי ואז התעסק בטלפון שלו לרגע.

הוא הראה לי תמונה שצולמה מתוך אלבום תמונות, היו שם 3 אנשים. גרסה צעירה של לורטה, ילד קטן שנראה די כמו מייקל ואדם נוסף שגם נראה דומה מאוד למייקל, אבא שלו?

"זה אתה?" שאלתי כדי לוודא והוא הנהן
"איזה חמוד היית, חבל שגדלת" אמרתי בצחוק אבל פניו היו רציניות ולא משועשעות בכלל.
"זו לא הנקודה!" הוא אמר בעצבנות.
"תסתכלי עליו" הוא הצביע על האדם שהנחתי שאביו.
"עכשיו תסתכלי עליו" הוא הצביע על האדם שישב עם לורטה.

"אני לא רואה את הפנים שלו" אמרתי
"רגע" אמרתי וקמתי מהכיסא, מייקל נלחץ, הוא לא רצה שהם ישימו לב אלינו.
הלכתי לכיוון השירותים שהיו מאחורי לורטה כך שהיא לא שמה לב אליי.
הסתכלתי על האיש, הוא נראה בדיוק כמו האיש בתמונה מלבד מספר קמטים ושיער מאפיר.

כשהתקדמתי חזרה אל השולחן לא יכולתי להסיר את מבטי ממנו. לפתע נשמע בום והרגשתי רטובה.
התנגשתי במלצר, כל הסועדים סובבו את ראשיהם אליי, לא היה לי אכפת. הבנתי שפישלתי, בגדול.

ניסיתי לעזור למלצר העצבני ששיקר שהכל בסדר. התנצלתי וחזרתי לשולחן ליד מייקל.
ראשו היה מושפל למטה וידו כיסתה את פניו. הוא התנשם בכבדות, אני יודעת שזה נושא רגיש עבורו, זו הסיבה שהוא לא מרבה לדבר עליו.
"אני מצטערת" אמרתי, מודעת לעובדה שכנראה לורטה שמה לב אלינו בגללי.

הנחתי את ידי על כתפו והוא נפנף אותה במהירות.
הוא הסיר את ידו והרים את ראשו, מבטו היה זועם.
"זה בסדר" הוא אמר להפתעתי לאחר שלקח נשימה עמוקה.

"הייתי מתמודד עם זה במוקדם או במאוחר, אני מניח שבמוקדם" הוא אמר ונראה שהוא הרגיע את עצמו.
לורטה התקדמה לכיוונינו, עדיין הייתי דביקה ומסריחה ממה שנשפך עליי.

"היי מייקי מותק" היא אמרה והתיישבה לידו, היא חייכה אליי חיוך מודאג.
"מה את עושה איתו אמא?" הוא שאל ישר ולעניין
"לא הייתי בטוחה אם תזהה או לא, אני מניחה שזה עונה על שאלתי" היא אמרה.
הרגשתי שלא מקומי להיות נוכחת בשיחה הזאת וקמתי מהכיסא, מייקל החזיק בידי והושיב אותי חזרה.

"לא ענית לי על השאלה" הוא אמר
"תקשיב מייקי, זה סיפור ארוך, אני אשמח לספר לך, הדבר האחרון שרציתי היה להסתיר ממך משהו אבל חששתי מאיך שתגיב. תכננתי לספר לך בקרוב" היא אמרה, מייקל לא הגיב אלא רק משך את הכיסא שלי קרוב אליו והניח את ידו על ירכי.

"לא מגיע לו להיות חלק מחייך" מייקל אמר
"אני מבינה למה אתה חושב ככה, אני אשמח אם תיתן לו הזדמנות, לפחות תנסה. אני אהיה שם למקרה ותחליט לנסות" היא אמרה ונשקה ללחיו, היא קמה מהשולחן שלנו וחזרה לשולחן עם אבא של מייקל.