נ.מ סופיה:
קמתי בבוקר בהרגשה טובה.
כנראה כי זו היום הולדת שלי.
כמו בכל שנה לבשתי משהו חגיגי יותר מהרגיל.
חצאית די קצרה בצבע חום בהיר וטופ לבן די חושפני.
נעלתי נעלי סניקרס לבנות, בערב אנעל עקבים.
לקחתי גם ג'קט שתואם לחצאית אבל לא לבשתי אותו כי היה די חם.
התאפרתי ואספתי את השיער לקוקו גבוה והוצאתי שוונצים בצדדים, לא החלקתי אותו.
אני מרגישה כל כך יפה עכשיו.
החלטתי לקחת מונית לעבודה, אין לי חשק להתעצבן על המכונית שלי היום. קניתי לעצמי קפה לפני שפתחתי את הספרייה והיום התחיל בצורה מדהימה.
למרות שלורטה החלימה היא עדיין באה לספריה כמעט בכל יום, זה הפך לשגרה. אבל היא עדיין לא הגיעה היום.
בכל שנה ביום הולדת אבא שלי מתקשר לאחל לי מזל טוב אז כשאבא שלי יתקשר אודיע לו שאני באה אליו הערב.
לאחר שסיימתי להתקשר לאנשים שצריכים להחזיר את הספרים התחלתי לסדר את הספרים שכן החזירו.
הדלת נפתחה ולורטה נכנסה
"וואו, את נראית מדהים!" היא אמרה בקול רם
"תודה" אמרתי וחייכתי
"אני רואה שאת במצב רוח טוב היום" היא אמרה בחיוך והנהנתי בראשי
"יש סיבה מיוחדת?" היא שאלה
"יום הולדת" עניתי בקצרה
"הוו מזל טוב מותק! בת כמה את?" היא שאלה
"22" עניתי
היום עבר די במהירות, כנראה כי ביליתי את רובו בקריאה. מייקל התקשר וביקש ממני לוודא שלורטה תהיה בבית.
כשהגיע הזמן לגרום לה לחזור אמרתי לה
"אני חושבת לסגור פה קצת מוקדם יותר היום, כדאי שתחזרי הביתה"
"מותר לך לעשות את זה?" היא שאלה, התשובה היא כמובן שלא. אבל זה לא מה שעניתי.
"המנהלת שלי נתנה לי אישור לסיים מוקדם היום"
"אוקיי" היא אמרה והלכה
היא שכחה את התיק שלה פה, אני אמורה לסגור בעוד חצי שעה ואז אביא לה אותו. כבר ערב ואבא שלי לא התקשר, אני מתחילה לחשוב שהוא שכח.
והנה התכניות התבטלו. אני מניחה שאלך לבר כלשהו לבד. אני לא מתכוונת לשבת בבית ולהתמרמר.
כשהגיע הזמן לסגור לקחתי את התיק של גברת לורנס ונעלתי את הספריה.
הלכתי לביתה ודפקתי על הדלת, מייקל פתח לי.
הוא בחן אותי ומבטו ננעל בשלי.
"לורטה שכחה את התיק שלה בספריה" אמרתי
"תודה שהבאת אותו" הוא השיב
לורטה באה מאחוריו
"סופיה מותק, תיכנסי!" היא אמרה ונכנסתי.
"את רוצה לשתות משהו?" היא הציעה
"לא תודה" אמרתי והנדתי בראשי
"אני הולך להתארגן, אני הולך עם ג'יימס מאוחר יותר" מייקל אמר ולורטה סימנה לי לשבת על הספה לידה
"מה איתך, את עושה משהו היום?" היא שאלה
"כן" השבתי בקצרה
"מה את עושה?" היא שאלה
"אני לא בטוחה עדיין" עניתי, אולי בכל זאת אסע לאבי.
"בכל מקרה אני צריכה ללכת הביתה להתארגן" אמרתי והוצאתי את הטלפון בכדי להזמין מונית.
קמתי מהספה וירדתי למטה, חיכיתי שהמונית תגיע.
"מה את עושה פה? חשבתי שכבר הלכת" מייקל אמר
"אני מחכה למונית" אמרתי
"מה קרה לאוטו שלך?" הוא שאל
"כלום, פשוט לא התחשק לי להתעצבן עליו היום" אמרתי
"ממתי לא מתחשק לך להתעצבן?" הוא אמר וצחק
"מהיום" השבתי
"אבל אתה מעלה לי את החשק להתעצבן" הוספתי
"בואי, אני אקח אותך" הוא הציע
ביטלתי את המונית ונכנסתי לאוטו שלו.
לא דיברנו הרבה, הוא היה שקט מהרגיל.
הוא הוריד אותי בבית, נכנסתי להתקלח ולהתארגן.
לבשתי שמלת מיני שחורה ללא כתפיות יחד עם סנדלי עקב, החלקתי את שיערי שהשארתי פזור, ענדתי עגילי חישוק והתאפרתי.
כבר די מאוחר ועד שאני אגיע לאבי הוא בטח ישן, עדיף לי ללכת לבר ולהשתכר כאילו אין מחר.
לפני שאעשה זאת אני מעדיפה להתקשר אליו קודם, הוא אף פעם לא שוכח ונכון שמצבו הבריאותי התדרדר אבל אני לא חושבת שזה קשור.
הוא לא ענה, אנסה להתקשר אליו מחר.
הזמנתי מונית, אני גם ככה מתכוונת לשתות אז אין סיכוי שהייתי נוסעת באוטו.
הגעתי לבר, הזמנתי וודקה עם ליים והתחלתי את הערב שלי.
אני שונאת את הבנות האלו שמתמרמרות ביום הולדת שלהן, לכן בכל שנה, גם אם יש לי כל סיבה להתמרמר אנסה לשמוח ולחגוג, זה רק יום אחד.
בכוס השנייה שלי ראיתי את מייקל וחבר שלו נכנסים לבר, הם ישבו בתא כלשהו, אני ישבתי על הבר, הוא בא לקנות להם שתייה ואז מבטינו התנגשו.
"מה את עושה פה?" הוא שאל והתקרב אליי
"חוגגת" עניתי לו, האלכוהול לא השפיע עליי עדיין
"חוגגת מה?" הוא שאל
"יום הולדת" עניתי
"לבד?!" הוא השיב בהפתעה
"יש לי אותי וזה מספיק" אמרתי בחיוך, אולי הוא כן התחיל להשפיע.
"בואי שבי איתנו, אל תחגגי לבד" הוא אמר
"עם החבר המוזר שלך? לא תודה" השבתי
"לומדים לאהוב אותו, עכשיו בואי" הוא משך בידי.
מייקל לא שתה, הוא היה הנהג התורן
האמת היא שנהנתי הערב, החבר שלו מצחיק.
הסתדרתי איתו טוב באופן מוזר.
שתיתי עוד ועוד אבל המחשבות על אבא שלי לא הפסיקו להטריד אותי.
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Roman d'amourסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
