נ.מ סופיה:
כמו שציפיתי, קניית שמלה עם אמא שלי והבנוץ של וויליאם הייתה חוויה נוראית. המטרה הייתה לקנות שמלות תואמות וזה מה שקרה באמת, חוץ מהשמלה שלי כמובן. אני מתה לספר לקייט מה היה.
קייט ואני חברות כבר מכיתה ז'. תמיד היינו ביחד, בכיתה ט' היא עברה לבית ספר אחר והכירה חברות אחרות אבל עדיין שמרנו על קשר.
הלכתי לעבודה, עזרתי ללורטה להגיע לספריה.
"אחרי העבודה תוכלי ללכת לעשות בשבילי קניות בבקשה? הכנתי כבר רשימה" היא שאלה
"ברור" עניתי וחייכתי חצי חיוך
"תודה מותק" היא חייכה חיוך אימהי.
מייקל זכה באמא שכזאת.
לא דיברתי עם אבא שלי מאז מה שקרה, אני אתקשר אליו היום, כשאני אסיים עם המטלות שלי.
הזמנתי אוכל לספרייה, בדרך כלל אסור לאכול פה אבל זה לא שגברת לורנס יכולה לצאת החוצה.
אחרי שהיא סיימה לאכול עזרתי לה להגיע הביתה.
מייקל פתח לה את הדלת ועזר לה להגיע לספה.
נשארתי שם בערך שעה וחצי לאחר שסיימתי לעבוד.
ואז היא הביאה לי את רשימת הקניות והלכתי, השעה כבר הייתה תשע וחצי, ניסיתי שוב ושוב להתניע את המכונית, אני לא בטוחה כמה זמן עבר אבל אז מייקל הגיע ופשוט נכנס למכונית.
"מה לוקח לך כל כך הרבה זמן?! כבר חצי שעה את פה" הוא אמר וסגר את הדלת
"מה אתה עושה לי במכונית?!" שאלתי בטון זהה לשלו.
"אני בא איתך כי את לא יודעת להתניע מכונית" הוא ענה.
"אתה לא בא איתי" קבעתי
"את צריכה אותי כדי להתניע" הוא אמר ושלח את ידו אל המפתח וסובב אותו , האוטו הותנע בקלות.
כל פעם זה מפתיע אותי מחדש, איך זה אפשרי?
גילגלתי את עיניי והתחלתי לנסוע, הנסיעה עברה בשקט, הוא נראה שקוע במחשבות ואני התרכזתי בנסיעה.
חניתי די רחוק מהסופר כי לא הייתה חניה קרובה יותר. התקדמנו אל הסופר, הסתכלתי ברשימה
"אתה יכול להביא חלב?" שאלתי הוא הנהנן בראשו והלך להביא, משהו בו מוזר היום, הוא מתנהג שונה מהרגיל.
שמתי עגבניות בשקית ואז שמתי לב שריאן עומד בצד השני ולוקח בצלים. מה לעזאזל הוא עושה פה?! הוא אמור להיות עכשיו בפריז עם קייט, כמו שהיא אמרה לפחות.
"מה קרה?" שמעתי את מייקל אומר מאחוריי, התעלמתי והתקשרתי לקייט, היא לא ענתה בפעם הראשונה, התקשרתי שוב ואז היא ענתה
"הלו" היא נשמעה ישנונית
"ריאן עומד מולי עכשיו" אמרתי בישירות בקול כועס
"שיט, אל תתני לו לראות אותך!" היא נשמעה לפתע עירנית, ריאן שם את הבצלים בעגלתו ובא להסתובב לכיווני, הסתתרתי מאחורי מייקל
"למה?!" שאלתי אותה
"הוא חושב שאני איתך, זה סיפור ארוך" היא אמרה
"איפה את?! את לא באמת בצרפת" אמרתי
"בבית מלון מחוץ לעיר" היא הודתה
"למה שיקרת לי?!" כעסתי וקמצתי את אגרופי
"אני אסביר לך מאוחר יותר, אל תתני לריאן לראות אותך" היא אמרה וניתקה.
"מי זה היה?" מייקל שאל על ריאן
"אף אחד" מילמלתי בעצבים
"מה הדבר הבא ברשימה?" הוא שאל, העפתי מבט על הרשימה ואז הושטתי לו אותה, הלכתי להביא את הדברים האחרים שהיו כתובים.
"את צריכה להגיד לי מה את מביאה כדי שלא נביא את אותו דבר" הוא אמר בחוסר סבלנות, התעלמתי, דעתי עדיין הייתה מוסחת.
"מה את מביאה?!" הוא שאל יותר בתוקפנות
"שתוק רגע" אמרתי באגרסיביות כששמתי לב שריאן מתקדם לכיוונינו.
"מה הבעיות שלך?! למה את לא יכולה פשוט לענות לי על ש-" הוא התפרץ עליי אבל אז ריאן התקרב ממש, תפסתי את הג'קט שלו שהיה פתוח בשתי ידיי והזזתי אותו מולי כדי להסתתר ולפתע הוא השתתק.
"אני מביאה את ה...אממ.." הוא הסתכל לתוך עיניי והסתכלתי בחזרה ושכחתי מה הלכתי להביא
"המה?" הוא שאל בקול רגוע
"משחת שיניים" נזכרתי ועניתי, ורק אז שמתי לב שעדיין החזקתי בג'קט שלו, שיחררתי את אחיזתי והלכתי להביא את משחת השיניים.
ניצלתי את ההזדמנות כדי להתקשר לאבא שלי.
"הלו" הוא ענה
"היי אבא" אמרתי
"מה נשמע?" הוא שאל
"הכל בסדר, איך אתה מרגיש?" השבתי
"אני בסדר, מתי תבואי?" הוא שאל
"אני לא יודעת" נאנחתי
"אני מתגעגע אלייך" הוא אמר בעצב
"אני יודעת.. אני אשתדל למצוא זמן" עניתי
"לילה טוב" הוא אמר
"לילה טוב" השבתי וניתקתי
שמתי את משחת השיניים בעגלה.
אני רוצה ללכת לישון. נמאס לי מהיום הזה.
אחרי כמה דקות הוא חזר עם דברים אחרים שהיו ברשימה. נזכרתי שהייתי צריכה לקנות לעצמי חלב כי היום בבוקר נגמר לי, הלכתי והוספתי אחד לעגלה.
אתמול מצאתי ספר שאני יודעת שגברת לורנס חיפשה מזמן אז לקחתי אותו אליי הביתה, אני אוכל לעבור ולהביא לה אותו.
סיימנו להביא את כל מה שברשימה, הלכנו לקופה, מייקל שילם. בהתחלה תיכננו שאני אשלם ואז לורטה תחזיר לי לפי כמה שיצא אבל מאחר שמייקל כבר פה אז הוא שילם במקומי.
לקחנו את השקיות לאוטו בעגלה, הוא סחב אותה.
הבאתי לו את המפתח והוא לקח אותו והתניע את המכונית, הוא היה זועף היום. הכנסנו ביחד את השקיות ונכנסנו למכונית.
הוצאתי את הארנק שלי מהתיק.
"מה את עושה?" הוא שאל
"אתה שילמת גם על החלב ששמתי בשבילי" אמרתי והושטתי לו את הכסף הוא הזיז את ידי
"לא צריך" הוא אמר. גילגלתי את עיניי
נסעתי ועצרתי ליד הבית שלי.
"מה את עושה?!" הוא שאל בחוסר סבלנות
"אני צריכה להביא משהו" אמרתי והסתובבתי אחורה לקחתי את השקית עם החלב.
"אני אחזור עוד מעט" אמרתי ויצאתי מהאוטו.
פתחתי את הדלת עם המפתח, הייתה לי הרגשה מוזרה, כשנכנסתי הבית היה קר מהרגיל. הסתכלתי בשעון בטלפון, היה כתוב "00:21" היינו כמעט שעתיים בקניות.
הלכתי למטבח, הכנסתי את החלב למקרר ואז ושמעתי רעש, הסתובבתי במהירות, עמד מולי אדם לבוש כולו בשחור, הוא עמד מולי לכמה שניות ונפלטה מפי צעקה, נראה שהוא עמד לתקוף והתחיל להתקדם אליי.
האינסטינקט הראשוני שלי היה לקחת את הדבר הכי קרוב אליי, שבמקרה הזה זו הייתה המלחייה ולזרוק עליו, למרבה המזל זה פגע לו בפניו שהיו מכוסות, הוא תפס את ראשו ויצא בריצה מהחלון הראשי שבסלון.
רצתי אחריו וסגרתי את החלון, התיישבתי ונענתי על הקיר, התנשמתי בכבדות. אדם זר היה בבית שלי.
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Roman d'amourסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
