נ.מ סופיה:
השעון המעורר צלצל, למה כל כך חזק?
קמתי מהמיטה, שטפתי פנים ואז נכנסתי להתקלח. כואב לי הראש, לקחתי כדור שיקל עליי והתחלתי להתארגן.
לבשתי טייץ שחור ופוטר בצבע חום.
אספתי את שיערי לקוקו גבוה, ענדתי שני עגילי חישוק באוזניי והתחלתי להתאפר.
לאט לאט נזכרתי במה שהיה אתמול בלילה.
אני בטוחה שזה לא הכל, אבל יום מביך לפניי.
הכנתי לי קפה לפני שאני יוצאת ואז נשמעה דפיקה על הדלת.
פתחתי את הדלת ומייקל עמד מולי
"בוקר טוב" הוא אמר
"אני שמח לראות שאת מתאוששת מהר" הוא הוסיף
"זה לא שיש לי ברירה" השבתי בכנות
הוא נכנס פנימה.
עכשיו שהוא פה יש לי חצי שעה מיותרת שהייתה אמורה להתבזבז על נסיונות להתניע את האוטו.
"אתה רוצה לשתות משהו?" הצעתי
"לא תודה, כבר שתיתי" הוא השיב.
מרגע לרגע השיחה הזו הולכת ונהיית מוזרה יותר.
"לגבי אתמול.. אני בדרך כלל לא מתנצלת אני גרועה בדברים האלה אבל-" התחלתי להגיד
"את לא צריכה להתנצל, זו אשמתי, לא הייתי צריך לנשק אותך מלכתחילה, זו הייתה טעות ושנינו יודעים את זה" הוא קטע אותי.
סיימתי לשתות וקמתי מהספה, הוא קם אחריי.
כשהוא קם הוא בטעות הפיל ערימת בגדים מקופלת שהייתה בצד של הספה.
"אתה יודע מה זו?" שאלתי והוא נראה מבולבל
"מה?" הוא שאל
"זו התנהגות של פרחח" השבתי וצחקתי. יהיה לי קשה להתגבר על העובדה שהוא השתמש במילה הזו ברצינות.
"לא שוב.. חשבתי שעברנו את זה כבר" הוא השיב
"ממש לא, זה הולך להישאר לעוד הרבה זמן" אמרתי
הוא עמד מולי, הוא שם את ידו על פניי
"אני יודע שאמרתי שזו טעות אבל זה לא מרגיש כמו אחת" הוא אמר והעביר את אצבעותיו על פניי
אני רוצה לעצור את זה, אני לא מצליחה. זה יהיה שקר להגיד שאני לא רוצה את זה אבל כמו שהוא אמר זו טעות ושנינו יודעים את זה.
"זו עדיין טעות" אמרתי והסתכלתי בעיניו הירוקות, אפשר היה לחתוך את המתח בינינו עם סכין.
"אני יודע" הוא אמר ונישק אותי בכל זאת ושוב כמו מטומטמת לא הצלחתי לעצור את עצמי.
הטעם של שפתיו ממכר, החזקתי בצווארו ביד אחת וידי השנייה בשערו, ידיו עלו וירדו לאורך מותניי מתחת לפוטר שלבשתי. התרחקתי מהנשיקה בניגוד לרצוני
"אנחנו לא יכולים לעשות את זה" אמרתי
"אז מה אנחנו כן יכולים לעשות?" הוא שאל
"אני לא יודעת" השבתי
"אתה גם ככה עוזב בעוד כמה ימים אז זה לא משנה" הוספתי.
"בואי ניפגש ונדבר על זה" הוא הציע
"לא" סירבתי
"למה לא?" הוא שאל
"אין לי זמן" היא השיבה
"אז היום בערב" הוא אמר ויצא
"לא!" צעקתי ואני בטוחה שהוא שמע אבל אני גם בטוחה שהוא יתעלם מזה.
שיט, בזבזתי את הזמן בלדבר איתו והוא הלך לפני שביקשתי ממנו להתניע לי את האוטו.
אני הולכת לאחר. יצאתי מהבית ונעלתי אותו.
הרבה זמן לא הייתי צריכה להתאמץ ולהתניע אותו.
אחרי חצי שעה ועשרות נסיונות הצלחתי להתניע, נסעתי במהירות לספרייה, אני כבר מאחרת ואם לינדה תהיה שם זה הסוף שלי.
הגעתי לספרייה באיחור, למרבה המזל לינדה לא החליטה לעשות ביקור פתע היום.
כשהגיעה השעה 9:00 יצאתי מהספריה, נעלתי אותה והלכתי לעזור ללורטה לבוא.
הגענו לספרייה, היה לה כבר סנדוויץ' מוכן, היא הביאה אותו איתה, כנראה שמייקל הכין לה.
הלוואי והייתי יודעת איך לבשל, המאכלים הקנויים לא משתווים למה שמכינים בבית.
החלק המצחיק הוא שאף פעם לא אכלתי מאכל ביתי בבית, זה תמיד היה במקום אחר ולעיתים רחוקות.
עשיתי את השיחות שהייתי צריכה, סידרתי את הספרים ובינתיים אף אחד לא בא לספרייה. החלטתי להתחיל לקרוא את הספר.
נקטעתי מפעם לפעם על ידי אנשים שהיו צריכים עזרה למצוא ספר או להשאיל או גברת לורנס שהייתה צריכה אותי אבל שקעתי בספר והשעות עברו במהירות.
חזרתי עם גברת לורנס לביתה.
מייקל לא היה פה, הכנתי לה חביתה וחתכתי סלט.
האמת היא שלא הייתי רעבה, רק חיכיתי לחזור הביתה ולהמשיך לקרוא.
אחרי שלורטה סיימה לאכול עזרתי לה להתקלח, כשהיא סיימה עזרתי לה לעלות למיטתה
"את לא צריכה לבוא מחר בבוקר, יש לי תור לפיזותרפיה, בשעה 9, מייקל לוקח אותי" היא אמרה, הנהנתי בראשי והלכתי למלא את בקבוק המים שלה כמו בכל ערב.
אמרתי לה לילה טוב והלכתי לאוטו.
אחרי חצי שעה, אולי יותר, של נסיונות להתניע סוף סוף הצלחתי. אני כל כך שונאת את זה.
נסעתי הביתה, כשהגעתי, פיזרתי את שיערי ומיד ישבתי על הספה וקראתי.
אני לא יודעת כמה זמן עבר עד ששמעתי דפיקה בדלת. זה כנראה מייקל. הצצתי בעינית ופתחתי את הדלת.
"אמרתי לך שלא היום" אמרתי בעצבים
"לא שמעתי" הוא הכחיש
"שקרן" גיניתי אותו, הוא נכנס פנימה
"אז.. מה אנחנו עושים?" הוא שאל וישב על הספה
"אתה חייב להפסיק להתפרץ לי לבית ככה" השבתי
"אני צריך שתגידי לי מה את חושבת" הוא אמר
"מה?" שאלתי
"מה את חושבת שצריך לעשות?" הוא שאל
"אני לא יודעת! מה אתה רוצה לעשות?" עניתי בשאלה
"מה שאני רוצה לעשות ומה שצריך לעשות זה שני דברים שונים לגמרי" הוא ענה וישבתי לידו בספה.
"מה אתה רוצה לעשות?" שאלתי
"לנשק אותך" הוא ענה
"היום בבוקר אמרת שזו טעות" השבתי
"כי אני עוזב, אבל מה שבטוח זה שיש בינינו מתח שהנשיקה הזו עזרה להפיג" הוא אמר, הוא לא טועה
"יש לך הצעות לפתרון?" שאלתי
"אני חושב שאם את בעניין אנחנו יכולים להפיג את המתח הזה בצורה פיזית מבלי לערב רגשות" הוא הציע
"בסדר מבחינתי" הסכמתי, הוא גם ככה חוזר בעוד כמה ימים, לבינתיים זה אחלה של רעיון.
"מצוין" הוא לחש באוזני ונישק אותי.
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Romanceסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
