𝐢𝐜𝐞

פרק 57

נ.מ סופיה:

אני מרגישה את המתח בגופי הולך וגובר כאשר מייקל לא חוזר מהחדר, אני רוצה להקיא, הבטן שלי מתהפכת. אני אוהבת אותו כל כך שזה כואב לי פיזית.

הוא חזר מהחדר אחרי חצי שעה בערך.
"שאלתי אותך משהו" אמרתי אחרי כמה רגעי שקט
"תקשיבי סופ, אני מטורף עלייך, למרות שאת משגעת אותי בקלות" הוא גיחך קצת ואז המשיך
"אני אוהב אותך כל כך, בגלל זה אני מרגיש שאני חייב לעשות הכל כדי שתיהי בטוחה ואיתי את לא בטוחה, ראית מה קרה לך בגללי. אז כן לשאלתך, התשובה היא כן" הוא אמר ולחיי התחממו וכמעט מיד הרגשתי דמעות חמימות על פניי, הלב שלי נשרף.

הוא התקרב אליי ומחה את הדמעות מפניי בעזרת אגודלו, הסטתי את פניי לכיוון השני, הוא לא הרפה ממני. כשפקחתי אותן גיליתי שאני לא היחידה שדומעת. רק שאצלו הדמעות נשארו בתוך העיניים.

אין לו זכות לבכות, קמתי מהספה והלכתי לחדרו, בשקט ארזתי את דבריי המעטים בתוך התיק שלי ובשקית, מבלי להעיר את ליאם.

לפני שיצאתי מדלת ביתו הוא החזיק בפרק כף ידי שהחזיקה בשקית, התנערתי מאחיזתו, הוא הסתכל עליי בעיניים שבורות ואני בטוחה שהוא באמת מרגיש כך, רק עפ"י מבטו. אבל כרגע אני לא חושבת בצלילות, העצב והכעס השתלטו עליי.

"רק אל תשקר לעצמך שזה היה לטובתי, זה רק מראה עד כמה אתה לא מכיר אותי" אמרתי ויצאתי במהירות. אין לי כסף לקחת מונית עד הבית, זה יקר מדי, הזמנתי מונית שתיקח אותי לבית של אבי.

מיד כשנכנסתי הרגשתי חרטה.
הזכרונות מאבי מקיפים אותי מכל עבר ואני מרגישה שזה יותר מדי עבורי. אני עדיין לא מסוגלת להיכנס לחדרו. אני נשארת על הספה, אני אפילו לא טורחת לקחת את משככי הכאבים.

אני רוצה לצרוח. איך הצלחתי להרוס את הדבר הטוב היחיד שנותר לי, יכולתי למנוע את זה, אם רק לא הייתי מפילה את הכוס הארורה ההיא הוא לא היה קם משינה ולא היה אכול ברגשות אשם.

הטלפון שלי מצלצל, הוא מתקשר.
"בבקשה תגידי לי כשאת בבית" הודעה מופיעה על המסך לאחר שהשיחה מתנתקת ודמעותיי זולגות במורד לחיי.

הייתי ביחד עם ג'ייק במשך שנתיים וכשנפרדנו לא הרגשתי אפילו רבע מהכאב שאני מרגישה עכשיו.
באופן רשמי, איבדתי כל סיבה לחיים. לא נותר לי כלום, לא נותר לי אף אחד.
בעצם, ברי נשאר.

שכבתי על הספה עד הבוקר, לא הצלחתי לעצום עין.
בדקתי אוטובוס שיגיע הביתה. בקושי הצלחתי להתלבש, נשארתי עם הטי שירט הלבנה של מייקל רק כי לא הצלחתי לסגור את כפתור הג'ינס ביד אחת והיא היחידה שהסתירה אותו.
לסגור את החזייה היה קשה יותר, הצלחתי לסגור חלקית והסתפקתי בזה.

בידי הבריאה החזקתי את התיק, השקית ואת ברי.
זה לא היה קל אבל הצלחתי.
הגעתי הביתה תוך שעתיים וחצי מאז שעליתי לאוטובוס.

לא עבדתי הרבה זמן, כשאני חושבת על זה לא דיברתי עם לינדה בכלל, יש סיכוי גדול שאיבדתי את העבודה בספריה. כרגע אני מרוששת וזה עניין של זמן עד שאקלע לחובות. תוספת מדהימה לדאגות שלי.

נכנסתי להתקלח, זה היה קשה יותר בלי עזרתו של מייקל וגם לחטא את הפצע שנותר, מאחר שאני לא יכולה לראות אותו. ואני מבינה כמה תלותית נהייתי.
אולי הייתי נטל עבורו ולא היה לו נעים להגיד לי.

מעולם לא הרגשתי ריקנות גדולה יותר בחיי.
אני מפחדת לסמס ללינדה ולגלות שאני מפוטרת.
אבל אין ברירה.

"צהריים טובים" שלחתי לה, היא נכנסה להודעה ויצאה ממנה, אני די בטוחה שאני מבינה את המשמעות. אין לי שמץ של מושג מה לעשות.
החיים שלי מתפרקים.

הבית שלי לא גדול ומפואר אבל הוא בהחלט מעבר למה שאני יכולה לממן כרגע. כדאי שאמצא עבודה ואתחיל לחפש מקום זול יותר.

התחלתי לחפש באינטרנט עבודה, משהו שאוכל לעשות מבלי לאמץ את היד יותר מדי. למרבה המזל הפיזותרפיה שאעשה והשהות בבית החולים מומנו ע"י המדינה כי נקלעתי ל'סיטואציה ביטחונית'.

אמרתי לעצמי שלא אתקשר למייקל, הדחף רק הולך וגובר. במיוחד כשהוא התקשר מספר פעמים ונאלצתי להתגבר על הדחף.

מצאתי משרה כמארחת במסעדה באזור שבו אני גרה והתקשרתי למספר שהיה במודעה.
בשיחה עם הבעלים ציינתי שיש לי פציעה זמנית ביד והוא אמר לי בכל זאת להגיע מחר לראיון עבודה.

בינתיים יש לי את שאר היום לרבוץ במיטה ולשקוע במחשבותיי. אולי אני צריכה לדבר עם מישהו ולפרוק.
אין לי אופציות אפילו, היחידה שעולה לראשי זו לורטה אבל היא אמא של מייקל, זו לא אופציה.
הלוואי שאבא היה פה.

אם אני מתקבלת לעבודה כמארחת אני מתכוונת לקחת כמה שיותר משמרות, כך אוכל להשאיר את עצמי עסוקה.

ביום של הראיון עברתי ליד הספרייה וראיתי מישהי אחרת עובדת שם במקומי וקיבלתי אישור לכך שצדקתי.

כמובן שהתאפרתי במטרה להסתיר את החבלות שנותרו בפניי והתלבשתי בצורה מרשימה.
תפקיד המארחת הוא התפקיד הכי הפוך ממני, עליי להיות חייכנית ונחמדה לזרים, לבדוק אם הם ברשימת מוזמנים ולהושיב אותם במקומם. אבל זמנים נואשים קוראים לפעולות נואשות.

נראה שהבוס התרשם ממני, אולי מפני שכמעט ולא הורדתי את החיוך מפניי במשך כל הראיון.
אני מתחילה לעבוד מיד לאחר מכן.

כשאני מגיעה הביתה אני מתחילה לחפש דירה חדשה. הצלחתי להשאיר את עצמי עסוקה והשתדלתי לא לחשוב עליו.

הטלפון שלי צלצל, הנחתי שזה מייקל אבל על הצג היה כתוב לורטה, מיד עניתי.
"אני מצטערת חומד" היא אמרה ולפני שהבנתי מה קורה מייקל החל לדבר
"סופ, הגעת הביתה? השתגעתי מרוב דאגה" הוא אמר
"אל תקרא לי ככה" היה הדבר היחיד שהצלחתי להוציא מפי.

לפני מייקל לא היה לי שם חיבה, אבא שלי תמיד קרא לי מותק או משהו בסגנון אבל שם החיבה הזה היה ייחודי למייקל וכאב לי לשמוע אותו.
"בבקשה סופיה, למרות שאת לא מרגישה ככה, אני אוהב אותך ואני רוצה לדעת שאת בסדר, לפחות תגידי לי איפה את" הוא אמר ולמרות הפיתוי סירבתי
"לא" אמרתי.
"לפחות תעני לי שאני מתקשר" הוא התעקש.
ניתקתי את הטלפון.