נ.מ סופיה:
עברו 5 ימים מאז הפגישה עם ג'יידן והיום אנחנו אמורים ללכת לארוחת ערב אצלם בבית.
לבשתי שמלה שחורה עם פתח שחושף מעט בטן ומחשוף לא גדול מדי, שיערי אסוף לקוקו גולגול מהודק. נעלתי עקבים שחורים, לא גבוהים מדי.
מייקל חולצה מכופתרת בצבע לבן ומכנס אלגנטי בצבע חום. הוא נראה מדהים ואני לא יודעת איך אצליח לשמור את הידיים שלי לעצמי.
"את מוכנה?" הוא שאל מהסלון
"כן" עניתי, את תיק הצד השחור שלי ויצאתי מהחדר.
"וואו" הוא אמר ועיניו נצצו, הוא הניח את ידיו על גבי התחתון ונישק אותי.
"ברגע שאנחנו חוזרים אני קורע את השמלה הזו ממך" הוא אמר
"אבל אני אוהבת אותה" השבתי
"באסה לך" הוא אמר ונישק אותי שוב.
כשהיינו מחוץ לביתם הרגשתי לחוצה פתאום, מייקל החזיק את ידי ונתן לי תחושת ביטחון.
הוא נישק אותי ואז צלצל בפעמון.
ג'יידן פתח את הדלת ולצידו עמדה רייצ'ל.
היא לבשה שמלה פרחונית ונראתה יפייפיה עם בטן הריונית תפוחה למדי.
"ערב טוב" היא אמרה וחיבקה אותי.
מייקל לחץ את ידו של ג'יידן ואז למרבה הפתעתי קרה הדבר הצפוי ביותר, ג'יידן חיבק אותי.
ההפתעה הייתה הרגשות שניצתו בי, שגרמו לי לרצות לבכות, אני לא בטוחה למה אפילו.
נכנסנו פנימה וידו של מייקל הייתה על גבי התחתון.
ישבנו סביב לשולחן אכלנו פסטה ברוטב עגבניות שג'יידן הכין ושתינו יין, רייצ'ל לא שתתה מסיבות ברורות וג'יידן הפסיק לשתות כשהוא איתה כדי לתמוך בה או משהו כזה.
באמצע השיחה רייצ'ל תפסה את בטנה ועיוותה את פניה בכאב.
"את בסדר?" שאלתי
"כן, הוא פשוט בועט" היא אמרה בחיוך.
"מתי את אמורה ללדת?" מייקל שאל
"בקרוב מאוד, בעוד שבוע בערך" ג'יידן ענה.
בכי נשמע מהחדר הקרוב לסלון, רייצ'ל נעמדה
"שבי, אני אלך" ג'יידן אמר והניח את ידו על כתפה.
דיברנו עוד קצת ועזרנו לפנות את הכלים.
ג'יידן חזר ורייצ'ל בדיוק הלכה לשירותים.
"הוא לא נרדם עדיין אבל הוא בדרך לשם" הוא אמר בחיוך
"ג'יידן!"נשמעה צעקה מהשירותים, ג'יידן רץ לשם בטיל.
"ירדו לי המים!" שמענו את רייצ'ל צועקת.
ג'יידן לקח את התיק שהם הכינו מראש וביקש מאיתנו בחטף להישאר עם ליאם והם טסו לבית החולים.
נשמע עוד בכי בתוך כל הבאלגן. הבעיה היא שלא אני ולא מייקל יודעים איך להרדים ילד.
לאחר מספר נסיונות להרדים אותו מייקל פרש והביא אותו לסלון.
"אני רוצה אמא!" הוא בכה ודרש
"אמא תחזור בקרוב" מייקל השיב לו
הוא המשיך לבכות ומייקל חיבק אותו.
"סופ?" מייקל אמר בשקט
"מה?" שאלתי
"הכל בסדר?" הוא שאל
"כן, זה פשוט היה יום משוגע" עניתי
"עומד להיות לך אחיין נוסף" הוא ציין
"עוד לא התרגלתי לרעיון שיש לי אחיין אחד" השבתי
והסתכלתי על ליאם שכבר הפסיק לבכות ועכשיו כבר נשען על חזהו של מייקל והסתכל עליי בעיניים גדולות.
הטלפון שלי צלצל, זה היה ג'יידן
"מה קורה? איך רייצ'ל?" שאלתי
"הכל בסדר, אנחנו לא נחזור היום. אם אתם יכולים לקחת את ליאם אליכם היום ומחר נמצא סידור.
יש מפתח לבית במגירה בחדר השינה ואני אשלח לך רשימה של דברים לליאם ואיפה הם נמצאים" הוא אמר במהירות ונשמע לחוץ
"בסדר" השבתי והוא ניתק.
אחרי כמה דקות הוא שלח רשימה והבאתי את הדברים שהוא כתב.
נסענו בחזרה הביתה, מאחר שלא היה לנו כיסא בשבילו, ליאם ישב עליי במהלך כל הנסיעה ונרדם.
הרמתי אותו בידיי ומייקל החזיק את הדברים שלו.
ישבתי על הספה והוא עדיין היה בידיי, הוא תפס את שמלתי בידיו הקטנות.
"איפה הוא ישן?" שאלתי, הרי אין למייקל מיטה לילדים קטנים.
"אולי אפשר לסדר לו משהו משמיכות" מייקל הציע ואחרי כמה דקות חזר עם ערימת שמיכות בידו.
הוא שם לו שתי שמיכות עבות מקופלות לחצי אחת על השנייה, הנחתי אותו עליהן והוא כיסה אותו בשמיכה קצת דקה יותר.
הלכתי לחדר והוצאתי פיג'מה מהארון
"אני מניחה ששום שמלה לא תיקרע היום" אמרתי
"היא לא חייבת להיקרע" הוא אמר והתקרב אליי, הוא נישק אותי קלות על שפתיי והמשיך
"זה יכול להיות לאט ובשקט" הוא לחש באוזני
"כל עוד זה יהיה אני מרוצה" לחשתי לו בחזרה.
סגרנו את הדלת כמעט עד הסוף רק כדי שנוכל לשמוע במידה וליאם יקום.
הוא פשט את שמלתי ממני ונישק אותי ברוך, הוא העביר את ידיו על גופי בעוד שהרגשתי את זקפתו מבעד למכנסיו.
מיהרתי לפשוט את בגדיו ותוך חצי דקה היינו מתחת לשמיכה, הוא זיין אותי באיטיות. כשממש התקשיתי להישאר בשקט הוא הניח את ידו על פי.
למרבה המזל בסופו של דבר הצלחנו במשימה להישאר שקטים כי ליאם לא התעורר.
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Romansaסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
