𝐢𝐜𝐞

פרק 54

נ.מ סופיה:

"זו רייצ'ל, אני אשתו של אחיך, בבקשה תקשיבי.. ג'יידן רוצה לדבר איתך, הוא רוצה לתקן דברים בינכם אבל הוא לא יודע איך לגשת אלייך, הוא לא יודע שאני עושה את זה.. בבקשה ממך, תנסי לסלוח לו או שלפחות תשמעי מה שיש לו להגיד.
אם זה בסדר מבחינתך אבקש ממייקל את המספר שלך ואצור איתך קשר" היא אמרה, לא הצלחתי להוציא הגה מפי.

"סופיה? את פה?" היא שאלה ומייקל בדיוק יצא מהמקלחת עם מגבת, לא עניתי לה
"זה הטלפון שלי?" הוא שאל והנהנתי
"עם מי את מדברת?" הוא שאל
"את יכולה להביא לי את מייקל?" רייצ'ל שאלה מבעד לטלפון. הבאתי למייקל את הטלפון.

"הלו" הוא אמר
"מה שלומך רייצ'ל?" הוא שאל, לא שמעתי את שאר השיחה, עדיין הייתי בשוק מהעובדה שהיא דיברה איתי, עצם העובדה שהיא יודעת מי אני ומה שג'יידן עשה אומרת שהוא מתחרט על זה.
אבל מה שהוא עשה עדיין בלתי נסלח.

מייקל ניתק את הטלפון ובא לידי
"איך את מרגישה?" הוא שאל
"אני לא מרגישה כלום אם אני לא מזיזה את היד בזכות התרופות" עניתי
"את יודעת שאני לא מדבר על זה" הוא אמר
"אני מרגישה שהוא חתיכת חרא ואני לא רוצה לפגוש אותו" השבתי
"מה שלא תחליטי לעשות אני איתך" הוא אמר ונשק למצחי.

לכל אחד יש מספרי חירום בבתי חולים, כאילו מספר של אדם קרוב שמתקשרים אליו כשקורה משהו.
אצלי המספרים היו של ההורים שלי, אמא שלי אפילו לא התקשרה, עד כדי כך לא אכפת לה.
סיימתי לנסות להוכיח את עצמי ולנסות לרצות אותה, היא לא שווה את זה.

"מייקל?" שאלתי
"מה?" הוא השיב
"סיפרת ללורטה עלינו?" שאלתי
הוא הנהנן בראשו
"איך היא הגיבה?" שאלתי
"היא הייתה לא מופתעת בכלל" הוא אמר וגיחך
"אתה רוצה לצאת?" הצעתי
"את צריכה לנוח" הוא אמר
"לא, אני צריכה לצאת" השבתי
"מחר" הוא אמר

"היי סופיה זו רייצ'ל, אשמח לפגוש אותך פנים אל פנים ולדבר בארבע עיניים, את פנויה מחר?" הודעה נראתה על מסך הטלפון שלי, הראתי למייקל.
"הנה היציאה שלך למחר" הוא אמר וצחק אבל אני הייתי רצינית לגמרי.

"אתה תבוא איתי?" שאלתי
"אם את רוצה" הוא השיב
"אז אני רושמת שכן" אמרתי וסימסתי לה
"מחר ב12" הודעתי למייקל לאחר שהיא השיבה להודעתי והוא הנהן.

"לקחת את התרופות שלך?" הוא שאל
"אני אקח לפני שאלך לישון" השבתי
"אל תשכחי" הוא אמר
"אתה חמוד שאתה דואג לי" אמרתי
"אני לא חמוד" הוא התכחש
"אתה כן" התווכחתי
"את בלתי נסבלת" הוא השיב וצחקתי
"אתה אוהב אותי" עניתי
"אני לא יכול להכחיש" הוא אמר ופשט את המגבת.
הוא לבש בוקסר בצבע אפור שהסיח את דעתי מהשיחה שלנו.

"יש בעיה" אמרתי אחרי שהוא נכנס למיטה לידי
"מה?" הוא שאל וליטף את פניי
"אין לי פה בגדים בכלל, אין לי אפילו חזייה או תחתונים, איך אני אמורה ללכת ככה מחר?" שאלתי
"אני אקנה לך כל מה שאת צריכה בבוקר" הוא ענה ונישקתי אותו. לא זמן רב לאחר מכן נרדמנו.

קמתי מכאב חד וחזק בכתף, פקחתי את עיניי, הכאב נגרם ממייקל שניסה לקרב אותי אליו מתוך שינה.
קמתי בזהירות ונשקתי ללחיו. הלכתי למקלחת והבנתי שבכל זאת שכחתי לקחת את משככי הכאבים, לקחתי וחזרתי למיטה.

עצמתי את עיניי ושוב חזרתי לאותו היום. הרגשתי קושי בנשימתי, פקחתי את עיניי ויצאתי למזוג לעצמי כוס מים.

ידיי רעדו מהמחשבות הרעות שתקפו את ראשי.
הוצאתי כוס בזהירות ואת בקבוק המים מהמקרר, בקושי הצלחתי לפתוח את הפקק ביד אחת אבל בסוף הצלחתי, נשפך לי מעט על השיש כשמזגתי, הרמתי את הכוס כדי לשתות, לקחתי לגימה קטנה ונתקפתי שוב ברגעים הנוראיים מאותו יום.

הרעידות של ידיי התחזקו והכוס נפלה מידי והתנפצה על הרצפה, הרצפה התמלאה במים וזכוכיות.
לקחתי חתיכת נייר סופג והתחלתי לאסוף את שברי הזכוכית מהרצפה.

"סופיה?" מייקל שאל בקול צרוד ושיפשף את עיניו.
"אני מצטערת" אמרתי בקול רועד שניסיתי לייצב וקיוויתי שהוא לא שם לב.
"לא קרה כלום, אני אנקה את זה" הוא אמר
"את בסדר?" הוא שאל והינהנתי
הוא חיבק אותי ונזהר על כתפי ונשק למצחי.

"את רועדת" הוא אמר
"ממש קר פה" השבתי
"אני לא מטומטם, אני יודע שקשה לך." הוא אמר
"אבל אני פה בשבילך" הוא הוסיף והרגשתי דחף לבכות. אבל בלעתי את הבכי ושתקתי.
"בואי למיטה" הוא אמר ושם את ידו על גבי התחתון בעדינות והוביל אותי למיטה.

הוא הניח את ידו על מותני בעדינות כששכבתי על הצד, עצמתי את עיניי ונרדמתי בקלות.
הוא גורם לי להרגיש נינוחה.

בבוקר הכנתי לו רשימה של דברים שאני צריכה.
רשמתי לו את המידות שלי לחזייה, תחתונים, מכנסיים וחולצה. הוספתי גם איפור וביקשתי שיצלם לפני שהוא קונה. ממש שיגעתי אותו אבל הוא היה סבלני ומתחשב.

כשהוא חזר בדקתי את הקבלות והעברתי לו כסף על כל הקנייה הזאת, זה היה לא זול אבל הוא סירב לקבל את הכסף וההעברה לא בוצעה.

התחלתי להתארגן, הוא עזר לי להתלבש. התאפרתי.
הדבר היחידי שלא יכולתי לעשות זה קוקו, הוא כמובן ניסה לעשות לי ללא הרבה הצלחה.