פרק 22

1.5K 65 4
                                    

נ.מ מייקל:

אתמול בלילה נשארתי במוטל עם סופיה, אין לי מושג למה הסכמתי לזה אבל לפחות הצלחתי לישון, זה לא קורה הרבה, במיוחד כשאני לא בבית.

סופיה העירה אותי בבוקר ואם רק הייתי מנסה הייתי מצליח להמשיך לישון. אבל לפעמים אין ברירה.
עצרתי וקניתי לנו קפה. אחרי זה דיברנו קצת, היא שאלה על לוסי. עשינו את השאלות, כמו שעשינו פעם קודמת שנסענו ביחד.

היא אמרה שחברה שלה שיקרה לה, למרות זאת היא הגנה עליה. עכשיו היה תורה לשאול שאלה.
"אתה עדיין אוהב אותה נכון?" היא שאלה
"כן אבל זה לא עניינך" השבתי, השאלות שלה מעצבנות. אני אחזיר לה באותו מטבע.
"למה את וחבר שלך נפרדתם?" שאלתי, אני אפילו לא יודע אם היה או יש לה חבר אבל אני מאמין שכן.
היא כיווצה את גבותיה ונראתה מבולבלת
"מאיפה אתה יודע?" היא השיבה ואישרה שצדקתי
"את צריכה לענות ואז את יכולה לשאול" השבתי
"הוא בגד" היא השיבה, היא נראתה אדישה לגבי זה.
"את מקיפה את עצמך באנשים הלא נכונים אה? אחת משקרת והשני בוגד" השבתי והרגשתי מין כעס בלתי מוסבר על האקס שלה, היא לא השיבה.

"אז איך ידעת?" היא העבירה נושא
"לא ידעתי, זה היה ניחוש פרוע" עניתי
"תזדיין, סתם בזבזתי שאלה בגללך" היא השיבה וצחקתי, העפתי מבטה לעברה והיא נאנחה
"למה את מסתירה שפחדת מהפורץ?" שאלתי, היא נראתה מעוצבנת מהשאלה שלי
"אני לא מסתירה כלום" היא השיבה
"על מי את עובדת?! היה לך אדם זר בבית זה לגיטימי לפחד" אמרתי והיא נראתה

"אין לי כוח להמשיך את השאלות האלה יותר, אני פורשת" היא אמרה
"לא ענית לי על השאלה" אמרתי
"עניתי שאני לא מסתירה כלום" היא ענתה
"תוריד אותי בבית שלי" היא אמרה
"אין בעיה" השבתי
"איך את מתכוונת להגיע לעבודה?" שאלתי
"ברגל אם אני אספיק ואם לא אז באוטובוס" היא השיבה. הנהנתי כתגובה לדבריה.

הורדתי אותה בבית שלה וחזרתי לבית של אמא שלי.
"מייקל? זה אתה?" היא צעקה מהחדר
"כן" השבתי בקול והלכתי אליה.
"איפה היית? לא חזרת אתמול" היא שאלה
"חזרתי הביתה, הייתי צריך להביא כמה דברים" שיקרתי.

עזרתי לה לקום מהמיטה, הרגשתי רע על ששיקרתי לה ושהשארתי אותה פה לבד. לא הייתי צריך להישאר שם עם סופיה, לפחות הצלחתי לישון.

אני לא יודע כמה זמן עבר אבל נשמעה דפיקה על הדלת. פתחתי וסופיה הייתה שם, לבושה בבגדים אחרים, ג'ינס ארוך ורחב עם קרעים, חולצת בטן לבנה וג'קט אפור מעל. היא הייתה מאופרת, אם לא הייתי יודע שיש לה נמשים לא הייתי שם לב לזה.

היא עזרה לאמא שלי להגיע למעלית, החלטתי להצטרף אליהן, בהתחלה הצטרפתי כי לא סמכתי עליה אבל עכשיו פשוט אין לי מה לעשות, אולי אני אקרא ספר, אני לא מתחבר לקריאה אבל אני אנסה.

התקדמנו אל הספרייה ובחוץ עמדה בחורה, נראית בשנות החמישים שלה.
"שיט" סופיה מלמלה והתקדמה מהר יותר לכיוון האישה.

"איפה לעזאזל היית?!" האישה צעקה על סופיה
"היה לי פנצ'ר" סופיה שיקרה במצח נחושה
"יכלת להודיע! זו לא הפעם הראשונה שאת מאחרת לעבודה, הזהרתי אותך פעם קודמת, נמאס לי מהזלזול שלך!" האישה המשיכה לצעוק על סופיה, סופיה קמצה את ידיה לאגרופים.

"את מוזמנת לפטר אותי אם את כל כך רוצה לינדה! בהצלחה לך למצוא עוד מישהו שיהיה מוכן לעבוד שתים עשרה שעות רצופות בשביל השכר הנמוך שאני מקבלת! לא חסר מקומות עבודה!" סופיה התפרצה עליה בחזרה. לאישה, כנראה הבוסית שלה, לא הייתה תגובה היא עמדה בידיים שלובות, היא יודעת שסופיה צודקת.

"זו ההזדמנות האחרונה שלך" היא אמרה והלכה.
"מטומטמת" סופיה מלמלה בעצבים תוך כדי שנכנסה לספריה והחזיקה את הדלת בשביל אמא שלי.
"למה אתה מחייך?!" היא שאלה בעצבים ועד שהיא לא שאלה את זה בכלל לא הבנתי שאני מחייך.
הרגשתי מין גאווה לא מוסברת אחרי הויכוח שלה ושל המנהלת שלה.

"קמתי שמח הבוקר, אבל את כבר יודעת את זה" השבתי והיא גילגלה את עיניה והלכה למקומה.
אני יודע שזה מעצבן אותה כשאני מחייך וזה יהיה שקר אם אני אגיד שאני לא נהנה מלראות אותה מתעצבנת.

עברתי בין המדפים והוצאתי ספר רנדומלי.
בינתיים אמא שלי סיימה את הספר שלה וסופיה הביאה לה ספר אחר שהיא ביקשה.
ישבתי בספה והתחלתי לקרוא את הספר, הוא לא היה כזה מעניין.

לא ממש התרכזתי בספר, אמנם בהיתי בו אבל המחשבות שלי היו במקום אחר.
בשבוע הבא כנראה אני אצטרך לחזור.
עוד מספר חודשים מבלי לראות אמא שלי.
היא תחסר לי.
העברתי כמה שעות שקוע במחשבותיי.

סופיה הייתה במקומה והשאילה ספרים לכמה אנשים. אחרי שרק אנחנו נותרנו פה היא יצאה לבחוץ.
הסתכלתי עליה, היא לא עשתה כלום.
שלחתי הודעה לג'יימס, אם הוא רוצה לצאת מחר בערב. הוא אמר שהוא לא יכול מחר.

אחרי כמה דקות סופיה חזרה פנימה וקראה את הספר שאמא שלי החזירה קודם. חזרתי לבית של אמא שלי וסידרתי קצת, התחלתי להכין את ארוחת הערב.

כשסיימתי הלכתי להתקלח, התארגנתי למארב המאולתר. לבשתי ג'ינס שחור עם פוטר אפור.
השפרצתי קצת בושם, התלבטתי אם לקחת את האקדח או לא, אני אחליט לפני שאצא.

אמא שלי הגיעה לביתה בעזרתה של סופיה.
עזרתי לה לשבת ליד השולחן, ישבתי לידה וסופיה מולנו. אכלנו את ארוחת הערב שהכנתי.
במשך כל הארוחה סופיה ואמי דיברו על ספר כלשהו.
למרות שלא הבנתי דבר בנושא יכלתי להקשיב להן מדברות במשך שעות.

 𝐢𝐜𝐞Where stories live. Discover now