נ.מ סופיה:
קצת אחרי שסיימתי לקרוא את הספר קיבלתי שיחה מאבא שלי, מוזר. הוא אף פעם לא מתקשר אליי בדרך כלל אני זו שמתקשרת, אולי קרה משהו.
יצאתי החוצה ועניתי לטלפון.
"היי.. הכל בסדר?" שאלתי בהיסוס
לפני שהוא ענה הוא השתעל "את יודעת איפה יש מדחום?" הוא שאל
"יש לך חום?" שאלתי בדאגה
"אני חושב שכן, אני רוצה לבדוק" הוא השיב
"אני לא חושבת שיש לך אבל תבדוק במגירה ליד הכיור, אם אין שם אתה יכול ללכת לקנות?" שאלתי
"אם זה ממש דחוף אני אוכל לבוא להביא לך" אמרתי
"אל תטרחי לבוא עד לפה בשביל זה, אני אהיה בסדר" הוא השיב.
"אתה נשמע ממש רע אתה בטוח ש-" אמרתי ונעצרתי כשראיתי את מייקל עומד בידיים שלובות ומקשיב לשיחה שלי. ניתקתי לאבא שלי ואמרתי למייקל
"לא מנומס לצותת לשיחות של אחרים"
"מה את יודעת על נימוס?" הוא ענה תשובה מעצבנת
"מה אתה רוצה?!" התעצבנתי והרגשתי את ציפורניי את ציפורניי חודרות לעורי בעודי קומצת את ידיי לאגרופים, אני יודעת שאם אני לא אעשה את זה בכל פעם שאני מתעצבנת אני כנראה אתפוצץ ואולי אתחרט על זה אחר כך.
מייקל התקרב אליי ועמד מולי, הוא בחן את מבטי בעיניו הירוקות והוא אמר:
"למה עזבת אותה לבד?!" ולא הוריד את מבטו מעיניי
"אתה באמת חושב שזו הפעם הראשונה שהיא נשארה לבד בספרייה בזמן שיצאתי לרגע?! היא אישה מבוגרת לא ילדה קטנה! ואם היא תצטרך אותי היא תקרא לי ואני אבוא באותו רגע!" השבתי בכעס והסתכלתי לתוך עיניו בחזרה כדי לגרום לו להרגיש לא בנוח ולהזיז את מבטו. אבל זה לא עבד.
"עם מי דיברת?" הוא שאל אותי
"זה לא עניינך" עניתי וחזרתי פנימה
יצאתי שוב לבחוץ והתקשרתי לאבא שלי
"אתה בטוח שאתה לא רוצה שאני אבוא?" שאלתי, מלחיצה אותי העובדה שהוא התקשר, הוא אף פעם לא מתקשר אלא אם זה מקרה חירום, יש לי תחושת בטן לא טובה.
"אני אהיה בסדר, אל תדאגי" הוא השיב
"אני אנסה לבוא היום כשאני אתפנה" אמרתי, אני כמעט ולא נוסעת אליו באמצע שבוע.
"אני מחכה לך" הוא השיב וניתק.
זה הולך להיות קשה לקום מחר בהתחשב בעובדה שאחרי העבודה אני הולכת לגברת לורנס לכמה שעות ואז חוזרת הביתה ברגל במשך חצי שעה כי לא נסעתי לעבודה היום ומשם עוד חצי שעה התנעה של האוטו, שעתיים נסיעה הלוך, שעתיים נסיעה חזור ובערך שעה או יותר שאני אשאר אצל אבא שלי. במילים אחרות אני לא הולכת לישון הלילה.
ישבתי בחזרה במקומי ואחרי עשר דקות מייקל הביא כיסא מול השולחן שלי וישב ממולי, הרמתי את מבטי
"מצטער שהתערבתי בעניינים שלך קודם" הוא התנצל
"אבל זה לא אומר שאני מחבב אותך" הוא הוסיף וחייך. לא הגבתי, מה אני אמורה להגיב על התנצלות?
הנהנתי בראשי אך נשארתי עם אותה הבעה על פניי.
הוא נשאר לשבת לידי אבל לא היה לי אכפת.
הסתכלתי בשעון וראיתי שכבר צהריים, קמתי ממקומי והלכתי לעבר גברת לורנס שישבה על כורסתה והניחה את רגלה השבורה על כיסא ששמתי שם במיוחד.
"את רעבה?" שאלתי אותה, היא הנידה בראשה
"אולי נאכל מאוחר יותר, אבל את יכולה לעזור לי להגיע לשירותים?" היא שאלה
"בטח" אמרתי ועזרתי לה לקום בזהירות ומייקל הביא לה את ההליכון, החזקתי את דלת השירותים פתוחה בשבילה ועזרתי לה להתיישב על האסלה בזהירות
"איי" נפלט מפיה, שאלתי אותה אם היא בסדר
היא הנהנה בראשה וביקשה ממני לסדר את רגלה.
סגרתי את דלת השירותים וחיכיתי באחד הכיסאות הסמוכים. סימסתי לאבא שלי, אני רק מחכה שהיום הזה יגמר ואוכל לוודא שהכל בסדר איתו. הוא נשמע לא טוב בכלל בטלפון.
אחרי שלורטה יצאה הזמן עבר די מהר, היא לא הייתה רעבה ולא אכלה כלום. היא צריכה לאכול משהו, לפחות לשתות. הוצאתי בקבוק מים מהתיק שלי, הוא היה שם מאתמול אבל הוא חדש. והבאתי לה אותו.
היא שתתה וכשהגיע הזמן הלכנו לבית שלה.
מייקל שכנע אותה לאכול משהו, אחרי שהיא אכלה נשארתי שם עוד קצת, עזרתי לה להיכנס למקלחת ולכסות את הגבס כדי שלא יירטב. יצאתי לבחוץ וחיכיתי שהיא תסיים.
בינתיים ישבתי בספה בסלון ומייקל היה שם
"לא ראיתי את המכונית שלך כשבאנו" הוא אמר
"לא נסעתי בה היום" השבתי
"אז איך באת?" הוא שאל
"אוטובוס" עניתי לשאלתו
"אז את חוזרת באוטובוס?" הוא שאל
"די עם החקירה!" נתקפתי בזעם, וקמצתי את ידיי לאגרופים כדי להתאפק. הכל היה בסדר לפני שנייה ושוב זעם תוקף אותי, אני שונאת את זה.
הוא הסתכל עליי במבט מבולבל ואז הפנה את מבטו.
לא תמיד הייתי ככה. אבל עכשיו כשנהייתי ככה אין דרך חזרה ואין שום דבר שאני יכולה לעשות לגבי זה.
כשגברת לורנס סיימה להתקלח עזרתי לה להתלבש ולהגיע למיטה, היא הייתה עייפה בשעה יחסית מוקדמת, באחת עשרה, הייתי פה רק שלוש שעות.
"לילה טוב" איחלתי לה ויצאתי מחדרה
"רגע!" היא קראה
"לא שילמתי לך על אתמול והיום" היא אמרה
הסתכלתי עליה בפרצוף מבולבל
"את לא צריכה לשלם לי גברת לורנס, אני עושה את זה מרצוני" אמרתי לה.
לאחר מכן מייקל נכנס לחדרה
"לא ארזתי מספיק בגדים, חשבתי שאני אהיה פה לשבוע. אני נוסע הביתה ואני אחזור מאוחר יותר." הוא אמר וגברת לורנס הנהנה בראשה
"תיסע בזהירות מייקי!" היא אמרה לו ואני יצאתי מהחדר.
חיכיתי למעלית שתגיע ואז מייקל הגיע וחיכה גם הוא.
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Lãng mạnסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
