נ.מ סופיה:
איכשהו הגעתי למצב שאני במסעדה עם מייקל ולורטה. אני לא אמורה להיות פה עכשיו ואני פאקינג עצבנית על מייקל.
ישבנו שלושתנו במסעדה.
הם הזמינו אוכל, האמת היא שאני לא רעבה בכלל אלא בא לי להקיא מהיום המטונף הזה.
הזמנתי רק יין.
שתיתי לאט, הייתי כמובן מעדיפה לבלוע את זה בשלוק אבל זו לא הסיטואציה המתאימה.
הם דיברו אחד עם השני ואני, אני הייתי בעולם משלי, לא הקשבתי למילה ממה שהם אומרים.
"סופיה" לורטה קראה וחזרתי לעולם האמיתי
"הכל בסדר? את נראית לחוצה" היא אמרה
"כן הכל מצוין" השבתי
"בדיוק חשבתי על זה שאני מכירה אותך כל כך הרבה זמן ובקושי מכירה אותך" היא אמרה וציחקקה
"באמת?" שאלתי במעט ציניות
"כן, אני לא יודעת עלייך הרבה" היא השיבה, אני שונאת לספר על עצמי
"שיט, אני חייבת לעשות שיחה" אמרתי ויצאתי מחוץ למסעדה, התחמקתי מהם. הייתי אמורה לאכול היום יחד עם אבי ועכשיו הוא לבד, אני בטוחה שהוא אפילו לא הכין לעצמי אוכל.
ישבתי על חומה קטנה ונמוכה שהייתה בחוץ.
התקשרתי למסעדה שהוא אוהב והזמנתי לו את המנה האהובה עליו. עכשיו רק נותר לקוות שהוא ער ושהשליח לא יצטרך לטפס דרך החלון.
התקשרתי אליו לבדוק שהוא ער, הוא לא ענה, אני מקווה שהוא רק לא שמע את הטלפון, כשהלכתי ממנו אמרתי לו שצץ משהו ושאני חייבת ללכת.
חשבתי שקרה משהו ושלורטה צריכה עזרה אמיתית ולא בהתארגנות. הוא היה נראה כל כך עצוב ומאוכזב.
נמאס לי מזה. אני חוזרת לאבא שלי.
אני צריכה ללכת לבית של לורטה קודם כי המכונית שלי שם. בדקתי באינטרנט וזה די רחוק, אני אזמין מונית. נכנסתי לאפליקציה של המוניות.
"סופיה!" מייקל קרא מאחוריי ונבהלתי
"מה?!" שאלתי, הוא הסתכל לכיוון הטלפון שלי
"את מזמינה מונית? תיכננת פשוט ללכת?!" הוא אמר
"אמרתי לכם מהתחלה שאני לא יכולה! תחזור למסעדה ותגיד ללורטה שאני מצטערת" השבתי
הוא התקרב אליי ועמד מולי
"היא באמת אוהבת אותך, אל תאכזבי אותה" הוא אמר בשקט כשהוא העביר את ידו על פניי, הוא יודע בדיוק מה הוא עושה.
"בסדר! אבל כשאנחנו חוזרים אתה מתניע לי את המכונית" הצבתי לו תנאי
"סגור" הוא אמר ונכנסנו יחד פנימה.
"הכל בסדר מתוקה? נראה שהיית נורא לחוצה" לורטה שאלה
"יותר טוב עכשיו" אמרתי ומייקל יצר איתי קשר עין.
"את לא רוצה להזמין משהו לאכול?" היא שאלה והנדתי בראשי, אני אזמין עוד שתייה.
"אז סופיה, איך יצא שאת ואבא שלך גרים כל כך רחוק אחד מהשני?" לורטה שאלה, אני מניחה שהיא יודעת כי מייקל כנראה אמר לה.
"הוא עבר לשם לפני 7 שנים" השבתי ולגמתי מהיין
"בת כמה היית?" לורטה המשיכה עם השאלות
"ארבע עשרה" השבתי ונאנחתי.
"ומה עם אמא שלך? נשארת איתה?" לורטה שאלה
הנהנתי בראשי, אני חייבת להעביר נושא.
"מה עם אבא שלך מייקל?" שאלתי בנסיון להעביר נושא, מייקל הסתכל עליי במבט חמור ולורטה השפילה את מבטה, אני מניחה שאמרתי משהו לא במקום, אני אשאל את מייקל אחר כך, האווירה הפכה למביכה.
לקחתי לגימה נוספת מהיין.
"היין הזה ממש טוב, אתם חייבים לנסות אותו" אמרתי בנסיון להעביר נושא מההעברת נושא הקודמת.
"אני צריכה ללכת לשירותים" לורטה אמרה, מבטה היה עדיין מושפל ומייקל נראה מודאג.
ארוחת הערב הזו רק הולכת ומחמירה.
עזרתי ללורטה להגיע לשירותים וחזרתי לשולחן, הזמנתי כוס נוספת של יין, הייתי צריכה להזמין את כל הבקבוק. הפעם סיימתי את הכוס בשלוק אחד.
"אנחנו לא מדברים על זה, היא אפילו לא מדברת איתי על זה" מייקל אמר בכנות
"מה קרה?" שאלתי
"זה נושא רגיש אצלה" הוא השיב
"ואצלך?" שאלתי
"לא ממש, אני פשוט לא רגיל לדבר על זה בפתיחות, בדיוק כמוה" הוא ענה. הלכתי לשירותים ודפקתי על הדלת.
"לורטה? אני ממש מצטערת אם אמרתי משהו לא במקום, רק התעניינתי. הנחתי שאתם גרושים כמו ההורים שלי" אמרתי, אחרי כמה שניות הדלת נפתחה.
מולי עמדה בחורה שהיא לא לורטה. היא הסתכלה עליי מוזר והלכה. מביך.
אז איפה לורטה? ואיך בכלל היא הלכה הרי הרגל שלה עדיין מחלימה. חזרתי לשולחן כדי להגיד למייקל אבל היא כבר הייתה שם.
"איך הגעת לפה? חיפשתי אותך" שאלתי
"המלצרית הנחמדה עזרה לי" היא השיבה וחייכה
"אני מצטערת על מקודם" התנצלתי
"הכל בסדר מותק, את לא ידעת" היא השיבה
הם אכלו ואני פשוט שתיתי עוד, זה היה חתיכת יום מטורף. האווירה נהייתה קלילה וזורמת או שזה האלכוהל שהתחיל להשפיע עליי קצת.
כשחזרנו לורטה כבר הייתה עייפה, אז מייקל עזר לה בזמן שאני נשארתי למטה וחיכיתי לו, בינתיים ניסיתי להתניע את המכונית בעצמי.
"זה באמת לא כל כך קשה" הוא אמר כאשר התקדם לכיווני.
"תשתוק כבר, יש לי נסיעה של שעתיים עכשיו" אמרתי
"ממש לא" הוא אמר
"מה?" שאלתי
"את לא נוהגת ככה ובטח שלא נסיעה ארוכה" הוא אמר
"איך ככה?" שאלתי
"את שתית היום מספיק בשביל לא לנהוג" הוא ענה
"זה בקושי השפיע עליי" השבתי
"אני אקח אותך הביתה" הוא אמר
"אני לא הולכת הביתה" עניתי
הוא משך אותי החוצה מהמכונית שלי ונעל את האוטו
"מה אתה עושה?!" התעצבנתי
"תיכנסי" הוא אמר ופתח את המכונית שלו.
"אני צריכה לנסוע לאבא שלי! אני לא נכנסת" סירבתי
"אז בדרך הקשה" הוא אמר והתקדם אליי
"שלא תעז" אמרתי וברחתי ממנו, הוא היה מאחוריי והגיע אליי תוך כמה שניות, לא קל לרוץ על עקבים.
"אני שונאת אותך" אמרתי כשהוא החזיק אותי כמו שק. אם רק לא היו עליי עקבים.
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Romanceסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
