נ.מ מייקל:
החזקתי אותה בין זרועותיי וניסיתי לעצור את הדם שנשפך ממנה עד שפונתה לבית החולים, אלו היו הדקות הארוכות בחיי.
הרגשתי שטוף אשמה ופחד, אם רק לא הייתי לוקח אותה איתי שום דבר מזה לא היה קורה.
אני גם כועס עליה, מה חשבה לעצמה שקפצה כך מולי. ומה שעוד יותר מכעיס אותי זה העובדה שלבשתי אפוד מגן מתחת למדים, מה שהופך את מה שהיא עשתה למיותר לגמרי.
הכניסו אותה לניתוח, היא אמנם נורתה בכתף אבל היא איבדה הרבה דם. זו ההרגשה הכי נוראית שאי פעם הרגשתי.
אני צריך שהיא תהיה בסדר, אני לא חושב שאוכל להמשיך בחיי אם היא לא תשרוד את זה.
ישבתי בחדר ההמתנה והקפטן הביא לי כוס מים
הנדתי בראשי.
"אני יודע שאולי זה לא הזמן הנכון, אבל אני רוצה שתדע שאני גאה בך" הוא אמר והניח יד על כתפי
"זה לא עוזר" השבתי
"סמוך עליי בן, יהיה בסדר" הוא אמר ולחץ על כתפי.
לא יכולתי להחזיק את עצמי והתפרקתי.
איבדתי תחושת זמן, אבל אחרי מה שנראה כמו שעות
יצא רופא מחדר הניתוחים.
"אתם המשפחה של סופיה אוונס?" הוא שאל
"כן" עניתי במהירות מלפני שהקפטן יגיד משהו
"היא תהיה בסדר" הוא אמר והרגשתי את האבן יורדת מליבי
"אתם יכולים ללכת לראות אותה אבל היא על משככי כאבים וסביר להניח שתקום רק בעוד כמה שעות" הוא אמר. לאחר מכן הקפטן עזב ואני נשארתי ליד סופיה.
הסתכלתי על פניה היפות במשך זמן רב, גם הן נחבלו. קמתי הכיסא שליד מיטתה והלכתי להשתין.
כשחזרתי היא עדיין לא התעוררה.
"אני מצטער" אמרתי והחזקתי את ידה.
"אני ממש מצטער" הרמתי ונישקתי את ידה.
"אני לא יכול להסביר אפילו כמה שאני מצטער" אמרתי ולחצתי בעדינות על ידה.
"אני כל כך מצטער" אמרתי שוב.
"שתוק כבר, שמעתי אותך בפעם הראשונה" היא השיבה להפתעתי עם חיוך קל על שפתיה
"את ערה! תודה לאל" אמרתי באושר.
"איך יכולתי לישון כשאתה לא סותם" היא אמרה בחיוך חלוש. החיוך שלי התרחב למשמע התגובות הציניות שלה.
רכנתי מעליה מבלי לגעת בה והסתכלתי לתוך עיניה
"אני אוהב אותך" אמרתי ונישקתי את שפתיה בעדינות. הרגשתי את חיוכה.
ליטפתי את הלחי שלה באצבע שלי כדי לא להכאיב לה. יש לה פצע מעל הגבה, סימן סגול ליד העין ומעט נפיחות מעל השפתיים. אני מניח שזה קרה כאשר הבן זונה העיף אותה לרצפה. מרתיח אותי לראות אותה במצב הזה.
"רק אתה פה?" היא שאלה, הנהנתי בראשי
"לא אמרתי לאף אחד על מה שקרה, עוד לא הספקתי לדבר עם אמא שלי אפילו" הסברתי כדי להקל על רגשותיה.
"אני לא צריכה אף אחד אחר כשאתה פה" היא אמרה
"אני פשוט שמח שאת בסדר" אמרתי בהקלה
"אני שמחה שאתה בסדר" היא השיבה
"את הפחדת אותי כל כך" אמרתי
"אני שונא לראות אותך סובלת" הוספתי
"אני לא סובלת" היא אמרה בחיוך קלוש
"אני שמחה, ראיתי את אבא שלי בחלום" היא הוסיפה
"מה זאת אומרת?" שאלתי
"הוא אמר שהכל יהיה בסדר ושהוא צריך לעזוב, זה היה קצר ואחרי זה קמתי" היא אמרה.
אחרי שעתיים בערך היא נרדמה שוב, הגוף שלה היה חלש ומשככי הכאבים השפיעו עליה.
בבוקר אתקשר לאמא שלי לספר לה על מה שקרה.
נרדמתי על הכיסא לידה, עדיין במדים.
כשקמתי בבוקר היא עדיין ישנה, יצאתי מהחדר להתקשר לאימי, לא רציתי להעיר אותה.
"היי אמא" אמרתי כשהיא ענתה
"מייקי, הכל בסדר?" היא שאלה כאילו היא ידעה לפני שבכלל דיברתי.
"קרה משהו אתמול" אמרתי ופתאום נראה לי שלהגיד לה את זה דרך הטלפון זו לא החלטה נכונה.
"מה קרה?" היא שאלה
"אני אבוא מאוחר יותר ואספר לך" עניתי
"אוקיי" היא השיבה וניתקתי.
כשנכנסתי חזרה פנימה הטלפון שלה צלצל על התג היה כתוב לינדה
"הלו" עניתי
"מי זה? אני צריכה לדבר עם סופיה" לינדה אמרה
"סופיה לא יכולה לדבר עכשיו" השבתי
"למה?" לינדה שאלה וניתקתי לה.
היא פקחה את עיניה באיטיות
"בוקר טוב" אמרתי
"בוקר" היא השיבה ופרצופה התעוות מכאב כאשר ניסתה להישען.
"היית פה כל הלילה?" היא שאלה והנהנתי
"לך הביתה" היא השיבה
"מה?" שאלתי בבלבול
"אתה עדיין במדים, אכלת בכלל משהו? בטח היה לא נוח לישון בכיסא הזה, אתה צריך לנוח" היא אמרה
"זה בסדר, את לא זו שצריכה לדאוג לי" השבתי
"אז לך הביתה" היא אמרה.
"אני אחזור בעוד כמה שעות" הודעתי לה, נישקתי אותה ויצאתי.
הלכתי הביתה, התקלחתי ונסעתי לאמא שלי.
בפעם האחרונה שנסעתי בדרך הזו היה כל כך כיף.
עכשיו נראה שהנסיעה לא מתקדמת.
אני מתלבט אם להודיע לג'יידן על מה שקרה או לא.
אני יודע שסופיה לא הייתה רוצה אותו שם אבל זו לא סיטואציה רגילה, הוא גם לא חייב לבקר אותה, רק שידע.
אני חושב שאתייעץ עם רייצ'ל.
התקשרתי ושמתי אותה על ספיקר.
"היי מייקל, מה שלומך?" היא שאלה
"הכל בסדר, מה נשמע רייצ'ל?" שאלתי
"הכל בסדר, למה התקשרת?" היא שאלה
"אתמול קרה משהו שקשור לסופיה, אני בהתלבטות אם לספר לג'יידן או לא, היא לא רוצה לראות אותו או לשמוע ממנו אבל זה משהו רציני" אמרתי
"כמה רציני?" היא שאלה
"מאוד" אמרתי
"אם אתה רוצה אני אוכל להגיד לו" היא הציעה
"אני באמת לא בטוח מה לעשות, אני אדבר איתך מאוחר יותר." אמרתי וניתקתי.
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Romanceסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
