𝐢𝐜𝐞

פרק 34

נ.מ סופיה:

עבר כמעט שבוע מאז שמייקל עזב, את היום האחרון שלו פה הוא בילה יחד עם לורטה וג'יימס, חבר שלו.
לורטה סיפרה לי. אחרי עבודה אני אלך אליה, אני אשאר שם עד הערב ומחר כשאסע לאבא שלי אני אקח אותה למייקל.

אני מקווה שאבא שלי כבר לא כועס, לורטה עכשיו במצב טוב. הרגל שלה כבר כמעט החלימה ולכן היא פחות זקוקה לי. אבל אני עדיין הולכת אליה.

אחרי שלורטה נרדמה, חזרתי הביתה.
כשמייקל עזב הוא הביא ללורטה את המפתח שלו לבית שלה כדי שתביא לי ושאוכל לנעול אחרי שהיא נרדמת ולהיכנס מבלי שהיא תאלץ לקום לפתוח לי.

השבוע הזה היה נוראי. סוף סוף הוא נגמר, אני מקווה שאבא שלי כבר שכח ממה שקרה.
אני לא יודעת אם חסכתי מספיק כדי לתקן את האוטו אבל אני סוף סוף יכולה להחליף את המיטה או לפחות את המזרן. מאז שגיליתי שזו הייתה קייט שם עם ג'ייק הדחף להחליף אותה גבר וישנתי על הספה במשך כל השבוע.

אני חושבת שאעשה את זה בשבוע הקרוב.
החלפתי לפיג'מה ונרדמתי על הספה.

השעון המעורר העיר אותי, קמתי בחוסר רצון והתלבשתי. לבשתי סריג לבן יחד עם ג'ינס בגזרת מאם ונעלתי מגפיים לבנות עם סולייה גבוהה.

התאפרתי, החלקתי את שיערי ויצאתי.
לאחר שהתנעתי את המכונית נסעתי קודם לבית של לורטה. היא הצליחה לרדת בעצמה ולא נאלצתי לכבות את המנוע. כשהיא הגיעה למטה יצאתי מהאוטו לעזור לה.

עזרתי לה להיכנס לאוטו והתחלתי בנסיעה.
"אני מאוד מעריכה את כל מה שאת עושה עבורי מותק, זה לא מובן מאליו. תדעי שכל מה שאי פעם תצטרכי אני אהיה פה בשבילך" היא אמרה ותחושה חמימה עברה בגופי, שלא הרגשתי כל כך הרבה זמן.
"תודה" השבתי.

במהלך הנסיעה לורטה קראה, כך שהנסיעה עברה בשקט. אנחנו עוד מעט בבית של מייקל.
"את צריכה עזרה לעלות במדרגות?" שאלתי בידיעה שהתשובה תהיה חיובית, אבל רק כדי לוודא.
"אני אתקשר למייקל שיעזור לי" היא אמרה והוציאה את הטלפון כדי להתקשר אליו.

"הוא לא עונה" היא אמרה
"אני אעזור לך" אמרתי
"תודה רבה לך, אין כמוך" היא אמרה
"אין בעד מה" השבתי
כיביתי את המכונית ויצאתי כדי לעזור לה במדרגות.

כשהגענו למעלה היא דפקה בדלת, בגלל שמייקל לא ענה קודם חששתי שהוא לא יהיה בבית אז נשארתי עם גברת לורנס עד שהוא פתח את הדלת. כשהדלת נפתחה ירדתי למטה, לא חיכיתי לראות אותו.

אני לא חושבת שאצליח להתניע את האוטו ואני לא רוצה את העזרה של מייקל, בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא הכעיס אותי. אני אעדיף ללכת ברגל.

"סופיה" מייקל קרא מאחוריי לאחר שהתקדמתי מעט.
העדפתי להתעלם והמשכתי ללכת.
שמעתי צעדים מאחוריי ואז הרגשתי את ידו מחזיקה את זרועי, הרגשתי את הכעס מתחיל לבעבע בתוכי
עד שהסתובבתי וראיתי אותו, הוא נראה שונה, הוא עדיין נראה מדהים אבל שונה, הוא נראה עייף.

"אני חייב לך התנצלות, לפעמים אני שוכח שלא כל האמהות הן כמו אמא שלי ובגלל זה אני נוטה לצדד בהן, תביני שאמא שלי היא האדם הכי חשוב לי" הוא אמר, לא הגבתי, לא אמרתי כלום אבל אני כן מעריכה את התנצלותו.

"אל תיהי ככה" הוא אמר בנסיון להוציא ממני תגובה
"התנהגתי כמו פרחח" הוא אמר בחיוך שובבי ונשברתי, לא הצלחתי להחזיק את עצמי ופלטתי גיחוך. הוא ידע שזה יעבוד.

"את יפייפיה" הוא אמר בחיוך כשהוא עדיין אוחז בזרועי
"להתחנף לא יעזור לך" השבתי ולא הסרתי את מבטי מעיניו הממכרות.
"אני אפצה אותך" הוא אמר והעביר את אצבעותיו על הלחי שלי, עיניי נעצמו באופן אוטומטי לתחושת מגעו, כשעיניי נפתחו הוא כבר הסתובב וחזר לביתו.

חזרתי לבית של אבי ברגל, אני לא רוצה לבזבז את הזמן בנסיונות התנעה.
כשהגעתי הדלת הייתה נעולה, לפני שאפילו דפקתי יכלתי לשמוע את השיעולים שלו מבפנים.

לאחר שדפקתי הוא פתח לי את הדלת, הוא חייך חיוך קטן אבל עדיין משהו הרגיש לא בסדר.
לא דיברנו הרבה מלבד על איך הוא מרגיש ואם הוא זכר לקחת את התרופות שלו.
בשאר הזמן סידרתי את הבית עבורו.
אני לא מבינה איך הבית מתבלגן ככה בזמן כל כך קצר, זה כאילו יש פה ילדים קטנים.

כשסיימתי ישבתי לידו בספה
"אתה רוצה ללכת לאנשהו?" שאלתי, אני מנסה להוציא אותו מהבית.
"לאן?" הוא שאל
"מסעדה אולי או פיקניק, לאן שתרצה" השבתי
"לא מתחשק לי, האמת היא שאני מעדיף לישון" הוא ענה, הרגשתי את הכעס נבנה בתוכי.

"נמאס לי כבר מהיחס הקר הזה! בשביל זה יש את אמא, אם אתה לא רוצה אותי כאן אז אני לא רוצה להיות כאן!" התפרצתי ויצאתי מביתו בטריקת דלת עוד לפני שראיתי תגובה כלשהי ממנו.

הלכתי במהירות לכיוון הבית של מייקל איפה שהשארתי את האוטו, פתחתי ונכנסתי במהירות, ניסיתי להתניע וויתרתי מיד, אין לי אפילו למה לנסות.

יצאתי מהמכונית והלכתי, פשוט הלכתי.