נ.מ סופיה:
דפיקה נשמעה בדלת, אני מניחה שזו רייצ'ל עם ליאם ולכן אני בורחת לחדר השינה של מייקל.
אני שומעת קולות מהסלון, מייקל וג'יידן.
קולו של ג'יידן גורם לחלחלה בגופי.
כעבור כמה דקות נשמעה דפיקה על דלת החדר.
"סופיה, אני מצטער, אנחנו צריכים לדבר" ג'יידן אמר בקול רך ובטון שונה מזה ששמעתי מהסלון
"נדבר כשתהיי מוכנה ואסביר לך הכל" הוא אמר ואז שמעתי צעדים, דיבורים נוספים ואז את דלת הכניסה נסגרת.
לא ציפיתי לשמוע את זה, ליבי הולם בחוזקה.
אני לא בטוחה לגבי מה שאני מרגישה אבל אני בטוחה שלא אסלח לו בכזאת קלות. שום דבר לעולם לא יצדיק את הנטישה שלו.
רק אז העזתי לצאת מהחדר.
במטבח עמד מייקל עם ליאם בידיו, אני לא מתה על ילדים אבל אני חייבת להודות שהמראה מקסים.
ליאם הסתכל עליי בעיניים גדולות וסקרניות, למרבה המזל הוא יותר דומה לרייצ'ל מאשר לג'יידן כך שזה הופך את המפגש לקצת פחות לא נעים.
אין לי מושג איך להתנהל עם ילדים קטנים.
"מה אתה עושה?" שאלתי
"מכין ארוחת ערב" הוא השיב
"אתה צריך עזרה?" הצעתי
"אני מסתדר" הוא אמר וחייך אליי
"אתה יכולת להיות אמא טובה אם היית יכול להיות אמא" אמרתי והוא גילגל עיניים לעברי
"איך הכתף?" הוא שאל
"יותר טוב, רוב הזמן אני לא מרגישה אותה בזכות משככי הכאבים. רק כשאני מזיזה אותה" עניתי
פניו התעקמו מעט, כאילו חש ברע לפתע. הוא לקח נשימה והמשיך לבשל מבלי להגיד דבר.
"מה אתה מכין?" שאלתי
"חביתות, לו מקושקשת" אמר והזיז את ראשו לכיוון ליאם כדי שאבין על מי הוא מדבר.
"אתה כועס עליי?" שאלתי
"לא, כמובן שלא" הוא ענה במהירות
"אז למה אתה מרוחק? עשיתי משהו?" שאלתי
"לא, זה לא קשור אלייך, אני מצטער" הוא אמר ונשק למצחי אבל משהו אומר לי שזה כן קשור אליי.
ישבנו לאכול את ארוחת הערב, ליאם ישב על מייקל מפני שהכיסא היה גדול לו מדי. ואז הוא התחיל לבכות ונזכרתי למה אני לא מתה על ילדים.
"אמא! אמא!" הוא צווח, מייקל בעצמו לא ידע מה לעשות והסתכל עליי בחוסר אונים.
"אתה רוצה סוכריה?" ניסיתי לשחד אותו כדי שישתוק
"לשחד אותו לא עובד" מייקל אמר
"יש לך רעיון יותר טוב?!" התווכחתי
הפתרון היה לשים לו מוצץ, כל כך פשוט.
רק מראה כמה אנחנו לא יודעים מה לעשות.
בערך שעה אחר כך הוא היה על המיטה של מייקל, לידי, בזמן שמייקל התקלח.
"מה קרה לפנים שלך?" הוא שאל בצורה מעוותת ובלע קצת את המילים.
"מפלצת גדולה עשתה את זה" עניתי, זה לא בדיוק שקר
"מפלצת מפחידה?" הוא שאל בפחד
"כן, מאוד והיא אוהבת לאכול ילדים קטנים כמוך" עניתי ולא יכולתי להתעלם מתחושת הסיפוק הקטנה בתוכי כאשר הוא פרץ בבכי.
"אני אברח מהמפלצת" הוא אמר ביבבה, אוי כמה שהוא דומה לאבא שלו פתאום.
"לברוח זה לא הפתרון, אתה צריך להילחם במפלצת ולהיות חזק, לא פשוט לברוח כמו פחדן" השבתי.
הוא התחיל להרביץ לכרית באגרופיו הקטנים
"ככה?" הוא שאל ובדיוק מייקל יצא מהמקלחת לבוש במכנסיים קצרים בצבע אפור ובלי חולצה
"יותר חזק" עניתי לליאם והוא החל להכות את הכרית חזק יותר.
"אני אפילו לא אשאל" מייקל אמר וציחקקתי.
"ואתה בחור קטן, צריך ללכת לישון" הוא אמר והרים את ליאם בקלילות מהמיטה.
"איפה הוא ישן?" שאלתי
"הוא יכול לישון כאן או בסלון עד שההורים שלו יגיעו" מייקל השיב
"אני רוצה פה, רחוק מהמפלצת" הוא אמר ומייקל הניח אותו על המיטה.
מייקל כיבה את האור בחדר ויצאנו משם.
"את נראית מוטרדת" מייקל אמר
"אתה ממש חד הבחנה" עניתי בעוקצניות
"מה יש?" הוא שאל
"תגיד לי אתה" השבתי, בזמן האחרון כשהוא התנהג בריחוק ממני הרגשתי מועקה בחזה.
"אני לא מבין" הוא אמר
"מה יש לא להבין? אתה מרוחק ממני ולא מוכן להגיד לי למה" השבתי והייתה שתיקה במשך כמה דקות, לא האצתי בו לענות.
בראשי כבר התחלתי להמציא תאוריות למדוע הוא מתנהג ככה. ההגיונית ביותר היא זו שהוא כבר לא מעוניין בי ולא יודע איך להיפטר ממני לאחר מה שקרה במגרש החנייה.
"אתה יודע שאתה יכול להגיד לי הכל נכון?" שאלתי והרגשתי את ליבי מתחיל לשקוע לקראת מה שהוא הולך להגיד.
"אני מרגיש אשם, בגלל מה שקרה לך" הוא ענה. מצד אחד אני מרגישה הקלה שהוא לא נפרד ממני אבל מצד שני יש לי עוד הרבה שאלות.
"דבר ראשון, זה לא אשמתך בשום צורה.
דבר שני, זה יחלים בסופו של דבר.
ודבר שלישי, זה עדיין לא מסביר למה אתה מרוחק" עניתי
"זו כן אשמתי, הייתי צריך להוריד אותך בבית קודם או אפילו בכל מקום אחר, לא הייתי צריך לקחת אותך איתי כשידעתי לאיזה פעילות אני הולך.
אני לא מדבר רק על הפציעות הפיזיות, מה שקרה אתמול בלילה, שנינו יודעים שלא רעדת מקור. הטראומה הזאת הולכת להישאר איתך לנצח וזה באשמתי.
הסיבה שאני מרוחק היא שאני רוצה שתיהי מוגנת, אני לא רוצה שיקרה לך שוב משהו כזה, במיוחד בגללי" הוא אמר והסביר
"באותה מידה אני יכולה להגיד שזו אשמתי כי אני הסיבה שיצאנו מלכתחילה, לחפש אשמים זה לא הפתרון ובמיוחד לא להאשים את עצמך.
ואם אתה מרוחק ממני אתה לא מגן עליי, להפך, אתה מכאיב לי ונותן לי להיכלא במחשבות שלי" השבתי
"אני מצטער" הוא אמר וכיסה את שתי עיניו בידו
"זה לא רק זה, זה מה שהרגשתי בגופי כשראיתי אותך מדממת שם על הרצפה, הרגשתי שאיכזבתי את עצמי, שלא יכולתי להגן עלייך. את מבינה שהסיפור הזה יכל להיגמר בצורה שונה לגמרי, ומה הייתי עושה אז? אם להתרחק ממך זה מה שנדרש כדי שתיהי בטוחה אז זה מה שאעשה, כי בינתיים רק שמתי אותך בסכנה" הוא השיב, הוא הוריד את ידו ועיניו אדומות ורטובות, הוא בכה? אני מרגישה את לחיי שורפות.
"מה זה אומר? אתה נפרד ממני?" שאלתי, מה שהכי פחדתי ממנו קורה. הוא לקח נשימה ועמד לענות ואז קול בכי הגיע מחדרו והוא קם מהספה.
למה דווקא עכשיו?!
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Romanceסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
