𝐢𝐜𝐞

פרק 24

נ.מ מייקל:

"מייקל!" הרגשתי את גופי מוזז מצד לצד
פקחתי את עיני. שיט נרדמתי.
"בוקר טוב באמת! אתה ישן כמו סלע, שום דבר לא מעיר אותך!" סופיה אמרה בעצבים.
"כמה זמן ישנתי?" שאלתי בישנוניות,
עדיין לא הייתי ער לגמרי.
"אין לי מושג, מ12 וחצי בערך" היא ענתה

הסתכלתי בשעון והשעה הייתה 6 בבוקר.
זאת אומרת שישנתי 5 וחצי שעות רצופות מבלי להתעורר פעם אחת, זה מדהים.
ואז נזכרתי שהיינו אמורים לארוב לפורץ.

"קרה משהו בזמן שישנתי?" שאלתי
"יצאו לך נחירות פה ושם" היא השיבה בציניות
"קורעת, ברצינות עכשיו" אמרתי
"היו קצת רעשים, יצאתי לבדוק ולא היה כלום" ענתה
"למה יצאת לבדוק?! ואם היה משהו?" אמרתי
"אז הייתי זורקת עליו את הפלפלייה" היא התבדחה
"זה לא מצחיק, היית צריכה להעיר אותי" השבתי
"ניסיתי! כמה פעמים!" היא התעצבנה

"יש לך מים?" שאלתי
"יש במקרר, לך תיקח" היא השיבה.
פתחתי את המקרר, הוא לא היה מלא.
על הדלת היו 2 בקבוקי מים גדולים, הוצאתי אחד.
על המתקן של הכלים היו כמה כוסות, לקחתי אחת ומזגתי.

"אני נכנסת להתקלח, לפני שאתה הולך תתניע לי את האוטו" היא אמרה ונכנסה למקלחת.
אין לי עוד מה לעשות פה.
שתיתי את המים, לקחתי את הטלפון שלי, שמתי בכיס. חיפשתי את המפתחות שלה כדי להתניע לה את האוטו אבל הם לא היו בשום מקום.

דפקתי על דלת המקלחת, שמעתי את המים זורמים מבעד לדלת.
"מה?" היא שאלה
"איפה המפתחות שלך?" שאלתי
"הם אמורים להיות על השולחן בסלון" היא ענתה
סובבתי את מבטי והסתכלתי, לא היה שם כלום
"הם לא שם" אמרתי
"תבדוק על השידה ליד המיטה שלי" היא קראה מבעד לדלת.

הלכתי לבדוק והם לא היו גם שם, היה שם רק עגיל.
"לא פה!" צעקתי מהחדר וישבתי על מיטתה
"אני לא יודעת, אני אחפש אותם כשאצא" היא השיבה
חזרתי לסלון, ישבתי על הספה וחיכיתי שתצא.

סוף סוף היא יצאה מהמקלחת, עטופה במגבת,
שיערה נוטף מים. היא נראית מדהים.
הסתכלתי על הנמשים שלה, הם גורמים לה להיראות חמודה. שיערה השחור רק מבליט את עיניה הבהירות.
היא הלכה לחדרה וסגרה את הדלת.

המשכתי לחכות, כבר מזמן רציתי ללכת אבל היא מעכבת אותי. אחרי כמעט עשרים דקות היא יצאה מהחדר, היא הייתה מאופרת לפי הנמשים שנעלמו, היא התקרבה אליי והריח שלה ממכר. היא לבשה חולצת בטן שחורה עם טרנינג אפור ובידה החזיקה ג'קט ג'ינס.

"אתה רציני?!" היא אמרה בחוסר סובלנות
"מה?!" הגבתי לה באותה צורה
"המפתח על הדלת" היא הצביעה ושמתי לב לקעקוע שסיפרה לי עליו אתמול.
"הייתי אמור לנחש?" שאלתי בארסיות, אין לי מושג למה, האמת היא שאני במצב רוח טוב בכלל.
"פשוט תשתוק כבר" היא אמרה בייאוש ויצאה מהדלת.

יצאתי אחריה ונעלתי את ביתה.
הלכתי למכונית שלי ושמתי בתא שליד הנהג את האקדח ואז הלכתי אחריה למכוניתה.
"אז מה הסיפור עם הקעקוע?" שאלתי
"אמרנו פעם אחרת לא?" היא השיבה
"עכשיו זו פעם אחרת" עניתי
"לא נראה לי" היא השיבה
"אז אני אתניע את המכונית בפעם אחרת" השבתי
"אתה כל כך ילדותי" היא אמרה בארסיות
שילבתי את ידיי ולא השבתי

"בסדר!" היא נכנעה לאחר כמה דקות
"קודם תתניע את המכונית" היא אמרה
"אין בעיה" עניתי והתנעתי במהירות עם חיוך מסופק על פניי. היא העיפה מבט לעברי וגילגלה את עיניה
"אני שונאת אותך" היא אמרה וחיוכי התרחב.

היא התחילה בנסיעה, אני פשוט אחזור בערב לקחת את המכונית שלי או מחר, זה לא שיש לי לאן לנסוע בינתיים.

"תתחילי" אמרתי וכך היא עשתה
"מאז שהייתי קטנה היה לי הרגל מוזר לאכול קרח.
אמא שלי שנאה את זה, היא תמיד הייתה אומרת לי להפסיק. כשהייתי בת 17 רבנו על זה ריב ענק.
אני אפילו לא זוכרת על מה היה כל הריב אבל זה היה נורא. בכל מקרה באותו יום הלכתי ועשיתי את הקעקוע. היית צריך לראות את המבט על הפנים שלה כשהיא ראתה אותו" היא אמרה בחיוך מרוצה.
זה לא הסיפור שציפיתי לו.

"כל כך רצית לשמוע את הסיפור ועכשיו אתה בשקט" היא אמרה וחזרה להיות רצינית.
"אני לא יודע מה להגיד, היית כזו פרחחית" השבתי
ציפיתי לתגובה זועפת ולמרבה ההפתעה היא פרצה בצחוק. אני לא חושב שאי פעם שמעתי אותה צוחקת. לא ככה לפחות, הצחוק שלה היה צחוק מתגלגל, מסוג הצחוק שאתה רוצה לשמוע עוד ועוד.

"פרחחית?" היא אמרה תוך כדי צחוק
"מה הבעיה?" אמרתי
"אתה כל כך זקן" היא המשיכה לצחוק ולא יכלתי שלא לחייך למשמעו.
"זקן?! אני רק בן 25, אני גדול ממך רק ב-4 שנים" השבתי והיא המשיכה לצחוק
"אם אני זקן אז גם את זקנה" המשכתי להגיד
"גם אם אני זקנה, אתה עדיין יותר זקן" היא ענתה כשהצחוק שלה נרגע מעט.

"את ישנת בכלל?" ניסיתי להעביר נושא
"לא" היא השיבה

אני לא יודע אם זה באמת היה כל כך מצחיק או שהיא סתם עייפה. היא חנתה בספרייה. משם התקדמתי לבית של אמא שלי. זו הלילה השני ברציפות שלא הייתי בבית למקרה שהיא צריכה אותי.

כשהגעתי הביתה היא עדיין ישנה.
הערב אני אגיד לה שאני חוזר בשבוע הבא.