נ.מ סופיה:
קמתי בבוקר להודעה מג'יידן.
הוא רשם שהלידה עברה בהצלחה ושהם יעזבו מחר את בית החולים, הם ידאגו שמישהו יאסוף את ליאם היום.
מייקל לא היה במיטה לידי וכשיצאתי לסלון לאחר שציחצחתי שיניים, ריח מסריח חדר אל אפי. סתמתי את אפי באמצעות שתי אצבעות.
"מה הריח הזה?" שאלתי את מייקל
"טוב שבאת, אנחנו בבעיה" הוא אמר
"הממזר הקטן חירבן" הוא הסביר
"שיט" אמרתי והסתכלתי על ליאם ואז עייני עברו לעבר מייקל שהסתכל עליי בחוסר אונים
"אל תסתכל עליי, אין לי מושג מה לעשות" אמרתי
"גם לי" הוא אמר בפאניקה
"אני אלך לחפש טיטול בתיק שלו" אמרתי בנסיון לברוח מהאזור אך מייקל תפס את פרק כף ידי לפני שהספקתי.
"את לא הולכת לשום מקום. אנחנו עושים את זה ביחד" הוא אמר והלך בעצמו לאחר כמה שניות ונשארתי לבד עם ליאם שהסריח את כל הבית.
הוא חזר אחרי כמה דקות עם חבילת כפפות חד-פעמיות ועם טיטול ומגבונים.
הוא שם שקית זבל על הרצפה.
הוא דחף את כל אלה לידיי והרים את ליאם בריחוק ממנו והשכיב אותו על השקית.
"אני הולכת להוריד לו את המכנסיים עכשיו והצעד הבא הוא שלך" אמרתי
"אין בעיה" הוא הסכים בחיוך מחשיד.
הורדתי את מכנסיו ועכשיו נשאר רק הטיטול המלוכלך. מייקל הוריד את הטיטול המלוכלך שלו וסגר אותו במהירות וכמעט הקאתי מהזוועה שראיתי, הריח הנוראי גרם לעיניי לדמוע.
הוא מהר עבר להחזיק את רגליו של ליאם למעלה ביד אחת ובשנייה העביר אליי את חבילת המגבונים.
"לא" סירבתי כשהבנתי שאני זו שעומדת לעשות את העבודה המלוכלכת באמת.
"אני עשיתי את הצעד הקודם עכשיו תורך" הוא אמר
"בשלב הזה אנחנו מתחלקים" קבעתי
"ממש לא" הוא התווכח
"זו לא הייתה שאלה" אמרתי
"בסדר פשוט תתחילי" הוא אמר בלחץ
התחלתי את הניקיון של צד ימין
"שתדע שכל זה באשמתך, בגלל מה שנתת לו לאכול אתמול בערב" אמרתי תוך כדי וכשסיימתי לנקות את הצד שעליי היה לנקות דרשתי החלפת תפקידים ועברתי להחזיק את רגליו של ליאם בעצמי.
בפרצוף זועף מייקל חטף את חבילת המגבונים ממני.
כשסוף סוף סיימנו פתחנו את כל החלונות בבית כדי שיתאורר, מייקל זרק את השקית המסריחה בפח הזבל הגדול שבחוץ.
כשחזר הביתה הוא נזרק על הספה כאילו עשה עכשיו ריצת אלפיים.
"מי ידע שדבר כזה מסריח יכול לצאת מברנש כזה קטן" הוא אמר והסתכל לכיוון ליאם.
התפוצצתי מצחוק והוא הסתכל עליי מוזר
"אתה כזה זקן" אמרתי בין צחוק לצחוק
"מי אומר ברנש?!" צחקתי ודמעות יצאו מעיניי.
מייקל הסתכל עליי וחייך בפה סגור
"חשבתי שהפסקת עם זה" הוא אמר אחרי שצחוקי נרגע קצת.
"חשבתי שהפסקת לדבר כמו זקן." ניגבתי את הדמעות מעיניי.
הוא בישל לכולנו ארוחת בוקר בתקווה שליאם לא יוציא אותה מהצד השני, לפחות לא כל עוד הוא פה.
כשהגיע אחר הצהריים נשמעה דפיקה בדלת.
"אתה יכול לפתוח?" שאלתי בקול רם בזמן שסירקתי את שיערו של ליאם לאחר שקילחנו אותו.
לא הייתה לנו ברירה, לא שמנו את הטיטול שלו טוב והוא השתין על עצמו ועל הספה.
מייקל לא ענה אבל הלך לדלת, הוא פתח ואני המשכתי בשלי.
קול מוכר להחריד נשמע מכיוון הדלת, מיד קמתי לבדוק והרמתי את ליאם בידי הבריאה.
"הנכד המתוק שלי" אמי אמרה ואישרה את חששותיי, לא ראיתי אותה כל כך הרבה זמן.
"סופיה, איך לעזאזל הם נתנו לך לשמור עליו?!" היא נזפה בי כאילו זאת אשמתי.
"אמא, איפה היית?" שאלתי לפתע
"מה? על מה את מדברת?" היא אמרה
מייקל עמד שם וצפה במתרחש בפרצוף מבולבל, פתאום קלטתי שהוא אף פעם לא פגש אותה באופן רשמי אבל כרגע זה לא עניין אותי.
"בית החולים התקשר אלייך, את האיש קשר לשעת חירום שלי" אמרתי ולא הבנתי בעצמי מאיפה הדברים האלה יוצאים או מדוע.
"אני יודעת שיש לך נטייה לדרמה, הנחתי שקיבלת מכה קטנה ועשית מזה סרט" היא אמרה
"יודעת מה? אני לא עושה את זה, נמאס לי מכל הריבים האלה" אמרתי ולקחתי נשימה עמוקה
"אני פשוט רוצה שתצאי מחיי" אמרתי
"מה?" היא אמרה כאילו לא שמעה אותי
"שמעת אותי, מצידי תמחקי אותי מתעודת הזהות שלך, תמחקי את המספר שלי, תשמידי תמונות שאני נמצאת בהן, לא אכפת לי כבר. את לא אמא בשבילי ואני לא בת בשבילך אז בואי נחסוך את זה" אמרתי.
למרבה הפתעתי היא הנהנה ויצאה מהדלת לאחר שלקחה את דבריו של ליאם.
מה לעזאזל קרה הרגע?!
מייקל הסתכל עליי בדאגה.
"אני בסדר, הכל בסדר" אמרתי
"אני אוהב אותך" הוא אמר ודאגה ניכרת בעיניו.
"אני אוהבת אותך יותר" אמרתי.
"יש לך תכניות להיום?" מייקל שאל
"להתקלח, אתה בא?" שאלתי ותוך שניות הייתי בין זרועותיו כשהוא נושא אותי למקלחת במהירות.
אחרי המקלחת המאוד ארוכה שלנו ישבנו מול הטלוויזיה וחיפשנו סרט לראות.
כשמצאנו לא באמת צפינו בו.
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Lãng mạnסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
