נ.מ סופיה:
עברו שלושה ימים מאז שאמא שלי הודיעה לי שהולכים לבחור שמלות לחתונה שלה והיום הגיע היום הנורא. אני אצטרך להיות עם אמא שלי והבנות של וויליאם עד שנמצא שמלות תואמות, אני מקווה שזה יהיה מהר.
בינתיים הלכתי לעבודה, מייקל בא יחד עם גברת לורנס ואז הלך. היא נשארה איתי עד שהגיע הזמן שלי ללכת, עזרתי לה להגיע הביתה לפני. היום מייקל לא היה בכלל.
"אם תצטרכי משהו תתקשרי אליי ואני אבוא" אמרתי כי מייקל לא היה שם, אין לי מושג איפה הוא. לא שאכפת לי. היא הנהנה בראשה והודתה לי.
יצאתי מביתה ולפני שהגעתי למטה הכנתי את עצמי למיליון נסיונות להתנעת הרכב.
רק אחרי חצי שעה הצלחתי להתניע ונסעתי ישר לכתובת של חנות השמלות. אני כבר מאחרת ואני הולכת לחטוף על זה. בחנות היו שתי קומות הראשונה לבגדים רגילים והשנייה לשמלות, עליתי במדרגות לשם.
כשנכנסתי לחנות, אמא שלי שמה לב אליי והתקדמה לעברי בהליכה עצבנית.
"למה רק עכשיו את מגיעה?! אני כתבתי לך שעה מדויקת. ומה לעזאזל את לובשת?! זה מקום מכובד! רק הגעת וכבר את מביישת אותי, ידעתי שזו טעות להביא אותך לפה!" היא תקפה אותי לפני שהספקתי בכלל להבין את הסיטואציה.
החטפתי מבט על בגדיי, אני לובשת סקיני ג'ינס וטי שירט אפורה כהה ורחבה, אני חושבת שזה בסדר.
לא הספקתי לענות לה והיא כבר חזרה לקלואי ואייבי, הלכתי לשם, כל מה שאני רוצה זה לחזור הביתה.
הן החליטו על צבע שיהיה ניטרלי, שיתאים גם לשמלות וגם לחליפה של ג'וליאן, הן בחרו בבורדו.
באופן מפתיע אני דווקא מסכימה איתן על הצבע.
אולי כל הסיפור הזה ייגמר מהר יותר משחשבתי.
לקחנו שלושתנו את אותה שמלה בצבע בורדו.
זו הייתה שמלה ארוכה, שמגיעה עד לכפות הרגליים. החלק העליון שלה היה צמוד לגוף והחלק התחתון יותר משוחרר עם שסע ברגל וכתפיות דקיקות. כל אחת הלכה לתא ומדדה את השמלה. כשסיימתי למדוד הסתכלתי במראה, השמלה הזאת כל כך מחמיאה ויפה עליי ואני ממש אוהבת את הצבע. אולי היום הזה לא נורא כמו שחשבתי.
יצאתי מהתא, אייבי וקלואי כבר היו בחוץ, קלואי הסתכלה עליי במבט לא מרוצה כנראה כי בפעם הראשונה אולי משהו נראה עליי טוב יותר משהוא נראה עליה, אמא שלי הבחינה בכך וכמובן שהיא תעשה הכל כדי לרצות את הבת של וויליאם.
"מה אתן חושבות?" אמא שלי שאלה
"אנ-" אמרתי באותו זמן עם קלואי אמא שלי הרימה אצבע לכיווני כדי לרמוז לי לתת לקלואי לדבר, הרגשתי את העצבים שלי עולים.
"ממש אהבתי את השמלה" קלואי אמרה וחייכה
"מה איתך אייבי?" אמא שלי שאלה
"זה חמוד, אני אוהבת את זה" היא השיבה
"סופיה בואי רגע, אני רוצה לדבר איתך בפרטיות" אמא שלי אמרה. לקחתי נשימה עמוקה והלכתי אחריה.
הייתה שם מין מרפסת כזו ועמדתי שם מולה, האוויר הקר הולך לעזור לי כשגופי ירתח מעצבים. ואני יודעת שאני ארתח מעצבים כי כשאמא שלי איתי לבד זה אף פעם לא נגמר טוב.
"אני לא חושבת שהשמלה הזאת מתאימה לך" היא אמרה.
"אני חושבת שכן" השבתי.
"תראי הצבע הזה לא מחמיא לך בשום צורה וזה גורם לגוף שלך להראות מוזר" היא אמרה
"לא אכפת לי, אני אוהבת את זה" השבתי בקרירות
אני יודעת שהיא עושה את זה רק כי אני נראית יותר טוב מקלואי בשמלה הזאת.
"אם את תלבשי את השמלה הזאת בחתונה את רק תביכי את עצמך! אני עושה לך טובה" היא השיבה בתוקפנות
"אני חושבת שזה פשוט כי אני נראית יותר טוב מקלואי בשמחה הזאת" אמרתי בכנות
"ממש לא" היא נלחצה ותקפה מה שמוכיח שצדקתי.
"לא משנה מה תלבשי את לא תיראי יותר טוב מקלואי, עד עכשיו הייתי עדינה איתך אבל השמלה הזאת מזעזעת עלייך ומחרידה." היא צעקה עליי, קמצתי את אגרופיי אבל אני לא בטוחה שהפעם זה ימנע ממני לתקוף אותה בחזרה.
"תקשיבי.." היא הנמיכה את טונה ואמרה בשקט
"התכנון היה שאני ווויליאם נקנה לכם את השמלות והחליפה שלכם אבל את השמלה הזאת אני לא מוכנה לקנות לך! אם את רוצה ראיתי שם שמלה שתתאים לך יותר." היא אמרה, הסתכלתי על המחיר שנמצא על הטיקט והזדעזעתי, היא עולה כמעט כמו תיקון לאוטו, אין סיכוי שאוכל לקנות אותה לעצמי.
"מה השמלה האחרת?" הצלחתי לאפק את עצמי ושאלתי, היא הלכה להביא אותה ונשארתי לנשום את האוויר הקר. כנראה שהאגרופים כן עבדו בסופו של דבר אבל דיברתי מוקדם מדי כשאמרתי שהיום הזה לא נורא כמו שחשבתי.
היא הראתה לי שמלה קצרה וצמודה שמגיעה מעל הברכיים בצבע סגול בהיר עם כתפיות שנמצאות מתחת לכתפיים, הצבע הזה יהיה מכוער עליי, אני כבר רואה את זה.
"אני מעדיפה שמלה אחרת" אמרתי
"את כפויית טובה, זו השמלה היחידה שאני מוכנה לקנות בשבילך, את גם ככה מעכבת פה את כולנו" היא אמרה בעצבים
"בסדר!" אמרתי בעצבים, זה גם ככה לערב אחד, אני אוכל לסבול את זה.
הלכתי בחזרה לתא המדידה והורדתי את השמלה הבורדו היפייפיה וחזרתי לבגדיי הרגילים.
אמא שלי שילמה על השמלות והביאה לי את הסגולה, הסתכלתי על המחיר והיא הייתה הכי זולה בחנות יכלתי לקנות אותה גם בעצמי.
אמא שלי והבנות של וויליאם נכנסו לאוטו של קלואי ונסעו בזמן שאני ניסיתי להתניע את המכונית.
אחרי חצי שעה שלא הצלחתי התייאשתי, הנחתי את ראשי על ההגה. אני רוצה לישון. נמאס לי.
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Romanceסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
