נ.מ מייקל:
עבר שבוע מאז שחזרתי, התגעגעתי לעבודה שלי.
אני שמח שעכשיו אוכל לראות את אמא שלי לעיתים קרובות יותר למרות המרחק בינינו.
היא באה לבקר אותי בשבת, סופיה הביאה אותה. הבטחתי שאפצה אותה וכבר יש לי רעיון בראש.
היא אמורה לבוא לאסוף את אמי עוד מעט.
דיברתי עם ג'יימס והוא הבטיח שהוא יצטרף לאמי שבוע הבא ויבוא, סוף סוף אוכל לעשות את מה שאני אוהב מבלי לוותר על שום דבר.
למרות כל זה בשבוע האחרון לא הצלחתי לישון בכלל, אפילו לא לילה אחד, השינה הכי ארוכה שהייתה לי ארכה שעתיים וחצי לא רצופות.
זה עינוי.
עברה שעה נוספת, סופיה הייתה אמורה להיות פה כבר, אמא שלי החלה לדאוג.
המחשבה הראשונה שלי הייתה שהיא נסעה בלי אמא שלי אבל כשהסתכלתי מהחלון ראיתי את האוטו שלה פה בחוץ.
"אני אחזור עוד מעט" אמרתי לאמי וירדתי למטה, התקשרתי לסופיה, ראיתי אור מתוך המכונית והבנתי שהטלפון שלה שם, אני מניח שהיא לא שמה לב לשעה.
עליתי בחזרה למעלה, הסברתי לאמי שהטלפון שלה במכונית, היא לא נראתה רגועה יותר.
"מה אם קרה לה משהו?" היא שאלה
"אל תדאגי, היא בטח אצל אבא שלה ואני יודע שהיא יכולה להגן על עצמה" ניסיתי להרגיע אותה
"בסדר" היא ויתרה ונראתה קצת יותר נינוחה.
עברה שעה נוספת וסופיה לא הגיעה, החלטתי ללכת לקרוא לה, אני יודע איפה אבא שלה גר, לקחתי אותה פעם לשם.
התנעתי את המכונית ונסעתי, הבית שלו לא ממש רחוק מהבית שלי, בערך 15-20 דקות הליכה אבל אני לא רוצה להשאיר את אמי לבד להרבה זמן.
כשהגעתי דפקתי על הדלת.
דפקתי כמה פעמים ולא נשמעה תגובה.
דפקתי חזק יותר ולאחר כמה דקות הדלת נפתחה.
את הדלת פתח אדם קצת יותר נמוך ממני אבל בוודאות יותר גבוה מסופיה, הוא נראה רזה וחולה, עיניו כמו של סופיה והם די דומים.
ראיתי אותו כבר בעבר אבל לא ממש התמקדתי בו, אבל עכשיו כשהוא עומד מולי אני שם לב לדברים האלו.
"שלום אדוני, אני מייקל, סופיה כאן?" שאלתי
"אתה מוכר לי מאיפשהו, נפגשנו פעם?" הוא שאל
"הייתי פה פעם, אני עובד במשטרה" השבתי
"כן נכון, אני זוכר" הוא אמר
"בכל מקרה, אפשר לשאול למה אתה מחפש את הבת שלי?" הוא שאל והשתעל מיד אחרי
"היא עוזרת לאמא שלי והיא הביאה אותה לכאן והיא אמורה לחזור יחד עם סופיה, היא כאן?" שאלתי
הוא לקח נשימה, עיניו נראו מעט עצובות
"היא כעסה והלכה לפני כמה שעות, לא דיברנו מאז" הוא אמר, זה נשמע כמוה
"היא לא קלה, קשה להתמודד איתה אבל היא עדיין הבת שלי, היא לא ממש מכירה את האזור פה, אני מקווה שהכל בסדר איתה" הוא הסביר את עצמו ונראה די מודאג
"אין צורך להסביר אדוני, אני בטוח שהכל בסדר" אמרתי בכדי להוריד מדאגתו, הוא נראה לי איש טוב.
"בבקשה, תקרא לי פרנק" הוא אמר בנחמדות
"אני אגיד לה להתקשר אליך כשאני אמצא אותה" אמרתי והוא הנהנן בראשו.
"תודה רבה" הוא הודה לי וסגר את הדלת.
אחרי שדיברתי עם אביה אני מרגיש מחויב למצוא אותה. הוא אמר שהיא לא ממש מכירה את האזור.
נסעתי ברחבי העיירה במשך כמעט 20 דקות.
ואז ראיתי אותה מדברת עם אדם באזור הפחות טוב של העיירה, זיהיתי אותו מיד זה איוון הול, הוא היה מנהיג כנופייה שהיה באינספור מעצרים, את חלקם אני ביצעתי וכל פעם הוא שוחרר בערבות.
עצרתי את המכונית ויצאתי במהירות
"סופיה" קראתי לה והלכתי לכיוונם במהירות
היא הסתובבה אליי, היא נראית בסדר, הרגשתי הקלה
"מייקל" הוא אמר וחייך חיוך זחוח שגורם לי לרצות לתלוש לו את הפרצוף.
"אז אתה מכיר את הבחורה העצבנית?" הוא שאל
"לא עניינך" אמרתי ונעמדתי מלפניה, הוא נעץ בי את מבטו וחיוכו נמחק, לפני שהוא אמר משהו החזקתי בזרועה של סופיה והלכנו למכונית.
"מה זה היה?" היא שאלה כשנכנסה למכונית, איוון עדיין עמד שם ובחן אותנו, את סופיה . נסעתי משם.
"אני מכיר אותו, הוא עבריין, איך הגעת אליו בכלל?" שאלתי.
"יצאתי לעשות סיבוב ושכחתי את הדרך חזרה, הוא ראה אותי והתחיל לדבר איתי, הוא רצה ללוות אותי ואז אתה באת" היא הסבירה. מזל שהגעתי בזמן, אני לא יכול לדמיין מה עלול היה לקרות.
"אל תתקרבי לאזור הזה" הזהרתי אותה
"זה לא שהלכתי לשם בכוונה אתה יודע!" היא התעצבנה
"אני יודע" השבתי בשקט
"אני פשוט דואג לך" הוספתי והיא הסתכלה עליי עם עיניים מופתעות שנהפכו חשדניות לאחר שניה ולא אמרה מילה.
"להוריד אותך בבית של אבא שלך או אצלי?" שאלתי
"לא אצל אבא שלי" היא אמרה ושילבה ידיה
"למה לא?" שאלתי
"כבר החשיך ואני לא יכולה לחזור מאוחר, אני עובדת מחר" היא אמרה
"את לא רוצה להיפרד ממנו?" שאלתי
"לא. פשוט תיסע!" היא אמרה בכעס.
עצרתי ליד הבית של אבא שלה
"מה הבעיה שלך?! אני יכולה פשוט ללכת ברגל לאוטו" היא כעסה וקמצה את כפות ידיה לאגרופים.
"תדברי איתו, אני בטוח שזה יעשה לך טוב" אמרתי
"על מה אתה מדבר?" היא שאלה
"לא צריך להיות גאון כדי להבין שיש בעיות בין שניכם, אני אחכה לך כאן" אמרתי ולא סיפרתי לה על המפגש שהיה לי עם אביה.
כשהיא חזרה היא נראתה שלווה יותר, בדרך כלל מבטה קר וחסר רגשות אבל עכשיו היא נראית די נינוחה. אני יודע שהיא מוטרדת מהרבה דברים למרות שהיא לא משתפת. אני שמח שעזרתי לה להשתחרר מאחד הדברים האלה.
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Roman d'amourסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
