נ.מ סופיה:
כמו בכל יום קמתי מוקדם לעבודה, רק שהיום אני יוצאת מוקדם כדי לעשות הליכה עם אבא שלי.
היום עבר במהירות, הבחור עם הספר של גברת לורנס עזר לי להתניע שוב בתמורה שאני אחזיר את הספר. גם דיברתי עם קייט ועכשיו הכל בסדר.
כשהגעתי לעיירה שלו כבר החשיך בחוץ.
התקשרתי אליו שיצא אבל הוא לא ענה אז הלכתי לבית ודפקתי על הדלת, כמו תמיד הוא פתח רק כעבור כמה דקות, למרבה ההפתעה הוא זכר והיה מוכן להליכה, הייתי בטוחה שהוא ישן או ישכח מזה.
"למה יש לך טלפון אם אתה לא משתמש בו?!" אמרתי בכעס והתחרטתי על זה אחרי שנייה
"לא שמעתי אותו מצלצל" הוא ענה
"בסדר, בוא פשוט נצא" נאנחתי והוא הנהן
עשינו סיבוב מסביב לשכונה שלו והוא התעייף אחרי עשר דקות של הליכה אז חזרנו לבית שלו. כל כך התרגשתי לצאת להליכה איתו היום אבל זה היה רק עשר דקות וחזרנו, אני לא בן אדם ספורטיבי אבל המטרה הייתה לגרום לאבא שלי לצאת מהבית קצת יותר ולעשות הליכה יהיה לו בריא, אני דואגת לו.
אחרי שהגענו לבית שלו ראינו סרט, סידרתי קצת למרות שלא היה הרבה לסדר, המקרר היה מלא והכל היה בסדר, עכשיו אני רגועה.
"השחקן הזה מזכיר לי את ג'ייד-" הוא אמר
"הוא נראה הרבה יותר טוב ממנו" קטעתי אותו לפני שהספיק לסיים את המשפט, אני לא מסוגלת לשמוע את השם שלו אפילו, אבא שלי כל פעם מזכיר אותו למרות שהוא יודע את זה.
כשהסרט הסתיים הכנתי לנו ארוחת ערב
"אני לא יודעת אם אני אוכל לבוא השבוע שוב, אולי בשבת" אמרתי בזמן שחתכתי ירקות.
"בסדר" הוא השיב תוך כדי פיהוק, כשסיימתי להכין באתי לסלון עם שתי הצלחות והוא כבר נרדם.
"אבא, אתה רוצה לאכול?" שאלתי בלחש
הוא הניד בראשו אך לא פקח את עיניו
אכלתי בעצמי וכשסיימתי פיניתי את הצלחות ושטפתי את הכלים.
הלכתי אל המכונית שלי שחנתה מול הבית שלו וניסיתי להתניע, אחרי רבע שעה התעייפתי וכאבה לי היד, המשכתי לנסות ואז הטלפון שלי צלצל זה היה אבא שלי
"איפה את?" הוא שאל
"אני בחוץ" עניתי
"הלכת מבלי להגיד שלום?" הוא שאל בהפתעה
"אתה ישנת ולא רציתי להעיר אותך" השבתי
"חכי רגע" הוא אמר וניתק
המשכתי לנסות ואחרי כמה דקות אבא שלי יצא מהבית והתקדם אל המכונית שלי.
"הכל בסדר?" הוא שאל
"כן אני פשוט מתניעה" עניתי
"אני אעזור לך" הוא הציע
"אני לא צריכה עזרה" השבתי
"תפסיקי להיות עקשנית" הוא אמר ופתח את הדלת, יצאתי מהמכונית והוא נכנסת במקומי וניסה גם הוא להתניע ולא הצליח, אחרי עוד עשר דקות הוא התעייף ואז הצלחתי להתניע ונסעתי הביתה.
שעתיים נסיעה זה אולי הדבר השנוא עליי בעולם.
תמיד זה כל כך מעייף וכל כך ארוך ואני רק רוצה להגיע הביתה ולישון.
כשסוף סוף הגעתי הביתה נכנסתי להתקלח, צחצחתי שיניים והלכתי לישון. אני מרגישה כאילו לא ישנתי כבר שנים.
השעון המעורר שלי צלצל, קמתי מהמיטה בעייפות, הלוואי שיכלתי להמשיך לישון אבל אין ברירה.
בזמן האחרון אני קמה חצי שעה מוקדם יותר כדי שאני אספיק להתארגן ולהתניע את המכונית מבלי לאחר לעבודה.
הגעתי לעבודה סידרתי את הספרים שהחזירו אתמול על המדפים, לא הספקתי לעשות את זה אתמול כי יצאתי מוקדם, ישבתי קצת והייתי בטלפון, אני לא רוצה להתחיל ספר חדש עד שאני לא אסיים את הקודם שהבחור ההוא לקח על שם גברת לורנס.
אחרי שעתיים בערך התקשרתי לאנשים שעבר חודש מאז שהם שאלו ספרים ולא החזירו אותם עדיין.
אני עושה את השיחות האלו כל יום, בדרך כלל אנשים מחזירים בזמן אז אין הרבה כאלו.
היום היה איטי ומייאש אני די בטוחה שאפילו נרדמתי באיזשהו שלב. כמה אנשים החזירו ספרים, החזרתי אותם למדפים והעסקתי את עצמי ככה לפחות לעשר דקות.
הצלחתי לעבור את רוב היום, נשארה שעה עד לסגירה אבל בסך הכל זה בערך שעה וחצי כולל זמן ההתנעה של המכונית אז זה לא כל כך מעודד.
הרגשתי את עיניי נעצמות לאט לאט ואז דלת הספרייה נטרקה וקפצתי מבהלה, לפתע הייתי ערנית
"אם אני הייתי נרדם במשמרת שלי כנראה שהיו מפטרים אותי" הבחור שמתניע את המכונית חזר
"דבר ראשון לא נרדמתי ודבר שני לאף אחד לא אכפת מהמשמרת שלך" השבתי בעוקצניות
"בכל מקרה זו לא הסיבה שאני כאן, אנ-" הוא אמר
"פשוט תחזיר את הספר ותלך" קטעתי אותו
"את ממש חסרת סבלנות, אני לא פה בשבי-" הוא אמר
"אם אתה תמשיך לדבר אני באמת אירדם" קטעתי אותו שוב, הוא גילגל את עיניו
"אם את לא תשתקי את לא תדעי מה אני רוצה" הוא אמר והעביר את ידו בשיערו
"מה?" נאנחתי
"את מכירה את אמא שלי, לורטה.. את יודע-" הוא התחיל להגיד וקטעתי אותו באמצע המשפט.
"גברת לורנס היא אמא שלך?!" הייתי מופתעת
"אי אפשר איתך, אני לא מצליח לסיים משפט!" הוא אמר מיואש "פשוט אף פעם לא שמעתי אותה מדברת עלייך, לא ידעתי שיש לה ילדים בכלל" השבתי
"את עובדת בספרייה את לא אמורה לשמוע אותה מדברת, או אף אחד אחר." הוא ענה בהתחכמות
"בכל מקרה, היא שברה את הרגל שלה והיא רוצה מישהי שתעזור לה ותהיה איתה עד שהיא תחלים" הוא הציע
"אני אשמח אבל הבעיה היא שאני עובדת כל יום עד שמונה אז אני לא חושבת שזה יסתדר" דחיתי את ההצעה, הוא הנהן בראשו ויצא מהספרייה.
אחרי כמה דקות הוא חזר
"כשאת מסיימת לעבוד תבואי לכתובת הזו, את לא צריכה לנסוע זה שתי דקות הליכה" הוא אמר ונתן לי פתק שכתוב בו כתובת, קומה ומספר דירה.
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
عاطفيةסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
