נ.מ סופיה:
אחרי שמייקל הלך בבוקר הביאו לי ארוחת בוקר ומשככי כאבים שגרמו לכך שאת רוב היום ביליתי בשינה.
כשקמתי לורטה הייתה פה יחד עם מייקל.
"מותק שלי! איך את מרגישה?" היא שאלה
"אני בסדר" אמרתי בחיוך
"אני שמחה לשמוע, דאגתי נורא כשמייקל אמר לי" היא אמרה
"אמרו לי שמחר או בעוד יומיים אשתחרר הביתה"
"מצוין" היא השיבה בחיוך
"אתם רוצים לאכול משהו? אני הולכת לקפיטריה"
לורטה הציעה
"לא תודה" סירבתי ומייקל הניד בראשו.
"סיפרתי לג'יידן על מה שקרה לך" הוא אמר וליבי החל לפעום במהירות והכעס החל לבעבע בתוכי
"למה עשית דבר כזה?!" אמרתי בקול רם
"אני חושב שבתור אח שלך יש לו זכות לדעת" הוא השיב והרגשתי את עצביי מתגברים
"אין לו שום זכות במה שקשור אליי! הוא עזב ואין דרך חזרה!" אמרתי בכעס.
"אני מצטער, לא באמת אמרתי לו" מייקל אמר, הסתכלתי עליו בבלבול.
"התלבטתי אם להגיד או לא, רציתי לראות איך תגיבי" הוא הסביר, עדיין כעסתי עליו, ששיחק כך ברגשותיי.
"יכולת פשוט לשאול" אמרתי
"אם הייתי שואל היית כועסת שבכלל הצעתי את הרעיון" הוא השיב
"מן הסתם" אמרתי
לא דיברנו ממש אחרי זה. לורטה חזרה.
אני תוהה מה מייקל סיפר לה, אם היא יודעת שאנחנו ביחד. אשאל אותו אחר כך.
העברנו עוד קצת זמן יחד עד שנגמרו שעות הביקור.
הם נפרדו ממני ונסעו.
עצמתי את עיניי כדי לנוח אבל כל מה שהיה בראשי זה רגעי האימה כאשר האקדח היה מכוון על מייקל ואז צמוד לראשי, כשהוא שם את הלשון המגעילה שלו על פניי, כשהוטחתי לרצפה והנורא מכולם- כשהוא ירה במייקל.
פקחתי את עיניי בבהלה ומייקל היה שם, עדיין היה חשוך בחוץ והאורות בחדר היו כבויים.
"מייקל?" לחשתי, אני חושבת שהוא ישן
נשימתי נעשתה כבדה, הושטתי את ידי לבקבוק המים.
נפצעתי בכתף השמאלית, מה שהפך את כל היד ללא ממש שימושית, למזלי יש את יד ימין.
לא הצלחתי לפתוח אותו ביד אחת אז פתחתי עם השיניים. שתתי מעט ונרגעתי קצת.
הכיסא שעליו ישן היה סמוך למיטה, החזקתי את ידו.
לא יכולתי לחזור לישון.
"מייקל?" לחשתי שוב, לא ציפיתי שהוא יתעורר, רק ניסיתי את מזלי.
"מממ" הוא נהם מתוך שינה וחייכתי
"אני אוהבת אותך" אמרתי
"גם אני" הוא מלמל.
הייתי בטלפון עד שהגיע הבוקר.
"בוקר טוב" אמרתי כשמייקל פקח את עיניו.
"בוקר טוב" הוא השיב
אחת האחיות נכנסה לחדר כדי לעשות בדיקה שתקבע אם אוכל להשתחרר היום או לא.
כשסיימנו היא אמרה שאני יכולה להשתחרר והביאה לי קופסה עם משככי כאבים ופדים סטריליים עם דבק ויוד לשים על הכתף כשאהיה בבית.
לקחנו את את המעט דברים שהיו לי שם, הבגדים שלבשתי באותו יום היו מוכתמים בדם. מייקל הביא לי בגדים שלו ללבוש במקום החלוק של בית החולים ונסענו לביתו.
לורטה חיבקה אותי בעדינות כשנכנסתי
"אני חייבת ללכת כבר מותק, אני אוהבת את שניכם" היא אמרה בחיוך ויצאה החוצה.
"מה זה היה? לאן היא הלכה?" שאלתי
"היא אמרה שהיא יוצאת עם מישהו והוא בא לאסוף אותה" מייקל השיב
"היא יוצאת עם מישהו?!" שאלתי בהלם מוחלט בחיוך
מייקל הנהן "אני לא אוהב את זה" הוא אמר.
"למה? מגיע לה להנות" הגנתי עליה
"היא יכולה להנות בסריגה או קריאת ספר" הוא השיב וצחקתי.
"מתי אני חוזרת הביתה?" שאלתי
"האמת שבניתי על זה שתישארי פה לפחות בכמה ימים הקרובים, אני לא רוצה שתיהי לבד" הוא השיב
"אין לי פה כלום" עניתי
"אני אקנה מה שתצטרכי" הוא אמר
"בסדר" אמרתי
"אני רוצה להתקלח" אמרתי
"אני בא" מייקל אמר בחיוך
"אין לי פה אפילו תחתונים" התלוננתי
"את לא צריכה" הוא השיב עם חיוך שובבי
"תעזור לי להוריד את החולצה" ביקשתי
"בשמחה" הוא אמר בחיוך
יד ימין יצאה בקלות אבל להוציא את יד שמאל היה בעייתי יותר, כל תזוזה קטנה הרגישה כמו דקירה.
"אני מצטער" הוא אמר כשראה את פרצופי מתעקם מהכאב, הנדתי בראשי "אל תצטער" אמרתי.
לאחר שהוא עזר לי להתקלח הוא הביא לי תחתוני בוקסר עם גומי כדי שיתאימו, ישבתי על המיטה והוא הלביש לי אותם, הוא הביא גופיה שחורה רחבה עם צדדים די פתוחים כדי שיהיה קל ללבוש אותה.
מלבד העובדה שכל תזוזה קטנה עם הגופיה הזו כמעט חשפה את הציצים שלי היה בסדר, זה לא שהוא לא ראה אותם לפני.
הוא הזיז את הגופיה הצידה בכדי לשים על הפצע מה שהביאה האחות.
"אני כועס עלייך" הוא אמר
"למה?" שאלתי
"כי עשית מעשה כזה טיפשי שסיכן אותך" הוא ענה
"למה עשית את זה?" הוא שאל
"מה עשיתי?" שאלתי
"למה קפצת מולי כשהוא ירה?" הוא שאל תוך כדי שמרח יוד על המקום, זה די כאב.
"כי אני אוהבת אותך" השבתי בקצרה
"לא היית צריכה לעשות את זה" הוא ענה
"הייתי עושה את זה שוב" אמרתי
"היה עליי אפוד מגן, מתחת למדים" הוא אמר.
למרות המידע החדש שהתגלה לי, לא הרגשתי טיפת חרטה, אם הייתי צופה בו מקבל כדור, עם או בלי האפוד, הייתי חוטפת התקף לב.
הוא נכנס להתקלח והטלפון שלו צלצל, על התג היה כתוב רייצ'ל. עניתי לטלפון.
"הלו" אמרתי
"סופיה?" אמר קול מוכר ואז הבנתי, זו אשתו של ג'יידן, שיט.
"מה?" אמרתי בלחץ
"זו רייצ'ל, אני אשתו של אחיך, בבקשה תקשיבי.." היא אמרה, קפאתי במקומי, לא ידעתי איך להגיב.
YOU ARE READING
𝐢𝐜𝐞
Romanceסופיה, בחורה בעלת עיניים תכולות כקרח ופתיל קצר שעובדת בספרייה. היא מעולם לא תיארה לעצמה כיצד חייה ישתנו בעקבות פציעה של אחת המבקרות הקבועות בספרייה.
